תיאור
ידיד הנפש הראשון
“כפות ידיה הקטנטנות נגעו בחול הרך, הזהוב, חפנו אותו, חפרו בו בורות ויצרו ממנו תלוליות, מִגְדָּלים וארמונות. המגע היה חמים ומלטף והגרגרים הדקיקים התפזרו לכל עבר, מתמסרים לרוח המנסה לשאת אותם הרחק משם, אל מי הים המלוחים, אל שמי התכלת הפתוחים.
שערה המסולסל השופע, שגוֹנוֹ כצבע הערמון, התבדר גם הוא ברוח שליטפה את גבה שעה שישבה כך, בגפה, על קו החוף, והשתעשעה בחול. היא היתה עדיין ילדה, וככל הילדים, נהנתה מהמשחק.
גל מים התגלגל לעברה, מאיים להרטיבה, אך אז כמו חזר בו ושב במהירות אל תוך הים, אוסף את עצמו ברגע האחרון ומוותר לה, מניח לה לשחק עוד קצת, מאושרת.
היא צחקה. צחוקה נשמע כצליל הענבל הנוגע בדופן הפעמון.
“כמעט נרטבת,” שמעה קול עדין, מתוק, מאחוריה.
היא הסתובבה. ואז ראתה אותו לראשונה. הוא היה כבן שש או שבע לכל היותר, שערו היה זהוב ממש כמו החול ועיניו כחולות מאוד, כצבע הים. לגופו לבש מכנסיים בלבד. הוא היה אנושי. בן אדם.
היא צחקה. “לא אכפת לי להירטב,” אמרה ומשכה בכתפיה, “אני אוהבת את הים. אני חברה טובה של בנות-הים הזהובות. אתה מכיר אותן?”
הילד הנהן ואמר שקצת, לא ממש.
“יש לָךְ צחוק יפה,” הוסיף והתיישב לצדה.
“תודה,” ענתה והסיטה תלתל שובב וערמוני שחדר אל עיניה.
“יש לָךְ עיניים בצבע השמים,” התבונן בה הילד.
“ולך יש עיניים בצבע הים,” השיבה לו.
שניהם צחקו.
“איך קוראים לך?” היא שאלה ונתנה בו מבט נוסף בוחן, תוהה אם יוכל להיות לה לידיד.
“אָדָם,” השיב. “ולָךְ?”
היא היססה, מבוישת מעט, ולבסוף ענתה: “קָמֶלְיָה.”
“נעים מאוד,” אמר אדם ברשמיות, שלא היתה אופיינית לגילו.
קמליה שתקה וחייכה, שיחקה באצבעותיה בחול וציירה בו קווים מעוקלים.
“רוצָה שנשחק יחד?” שאל אדם, וקמליה הנהנה ואמרה שכן, היא רוצה, אבל זה עלול להיות קצת מסובך בשל בגלל הפרשי הגודל ביניהם.
“בואי נבנה ארמון בחול,” הוא הציע, וקמליה הצביעה באצבעה הקטנה ואמרה שכבר בנתה ארמון, ממש כאן. אדם בקושי הצליח לראותו, כיוון שהארמון היה קטנטן.
“אז אולי אני אבנה את הארמון ואת תחפרי בו דלתות וחלונות?” הציע אדם בהיסוס.
וקמליה הסכימה.
הם שיחקו יחד שעות ולא הרגישו איך הזמן עובר, חולף, חומק לו וגולש אט-אט לערב, כאילו גרגרי החול שנשרו מידיהם בעודם משחקים נספרים בזה אחר זה, נמדדים כבשעון חול, ומקדמים את הזמן בלא ידיעתם. הם שיחקו עד שקו החוף הואר באדום, עד שהשמים קיבלו את גונם הכתום-ורוד המוכר, שבו נצבעו מדי ערב לעת שקיעה.
“אני צריך לחזור הביתה,” אמר אדם והביט בצער בשמים המתכהים מעליו.
“זה בסדר,” משכה קמליה בכתפיה. “אני מבינה.”
“את גרה כאן בסביבה?” שאל, וקמליה הנהנה.
אדם סיפר שגם הוא גר לא רחוק, ממש כמה דקות הליכה מהים ולכן לשיער שלו יש תמיד טעם של מלח. קמליה צחקה ותהתה כיצד הוא מצליח לטעום את שערו. הם סיכמו ביניהם שייפגשו שוב למחרת, באותו המקום.
מאז אותו היום נהגו השניים להיפגש כמעט מדי יום ביומו. כשסיים אדם את עבודתו בחווה המשפחתית, וכשסיימה קמליה את עבודותיה שלה, היו נפגשים, משחקים ומשוחחים ביניהם במשך שעות. לעתים היו נפגשים בחוף הים, ומתיישבים בדיוק באותה נקודה שבה נפגשו לראשונה. ולעתים נפגשו בחווה של אדם. הוריו וחמשת אחיו קיבלו תמיד את קמליה בסבר פנים יפות, בחביבות ובשמחה. קמליה לא יכלה לארח את אדם בביתה, כיוון שהבית היה קטן מדי לממדיו, אך היא לקחה אותו אל מקום מגוריה פעמים ספורות, רק על מנת להראות לו את המקום מבחוץ, ולהציג לפניו את פיות-הבית שלה, שאליהן היתה קשורה מאוד. שכן, הן שגידלו אותה וטיפלו בה מינקות.
לפעמים היו יושבים בחדרו של אדם ונהנים מעוגיות שאפתה אמו. העוגיות היו תמיד גדולות מדי בעבור קמליה, אך היא אהבה לכרסם אותן מכל צדדיהן ולהותיר רק את המרכז. אדם התבדח לא פעם ואמר לה שנראה כאילו עבר בחדרו עכבר.
כמה חודשים מאוחר יותר, כשהקשר ביניהם התהדק אף יותר, החלה אמו של אדם לאפות במיוחד עבור קמליה עוגיות קטנטנות, שהתאימו לגודלה. קמליה העריכה זאת מאוד. העובדה שקיבלו אותה בביתו של אדם בפתיחות כה רבה הסבה לה אושר רב.
באותה תקופה חיו יצורי-הקסם בעולם בני האדם וזכו ליחס של שווים. בני האדם ראו בהם יצורים ממין אחר, אך לאו דווקא נחותים יותר. הם חיו בכפיפה אחת, בשלום ובהרמוניה. לא רבים מבני האדם נהגו להתרועע עם יצורי-קסם, לרוב בשל הבדלי תרבות או הבדלי גודל, שהקשו על יצירת קשר ביניהם. אך הקשר שנרקם בין אדם לקמליה נותר יציב ואיתן במשך שנים רבות. קמליה נהגה להתלוות אליו שעה שעבד בחווה המשפחתית ואירחה לו לחברה בזמן שהאכיל את שלושת החזירים, ניקה את הדיר ודאג לרווחתו של החמור היחיד שהיה ברשותם של הוריו. בשעות הפנאי, לאחר שסיים את מטלותיו, היתה קמליה מראה לו כיצד היא מבצעת קסמים פשוטים וכיצד היא מתרגלת אותם.
אדם היה מהופנט מיופייה, מחינה, מחוכמתה ומקסמיה הבלתי-נתפסים. לעתים היתה מנסה לסייע לו להחיש את סיום עבודות החווה על ידי שימוש בקסמים, אך כיוון שהיתה עדיין פיה צעירה, לא הצליחה לבצע קסמים מורכבים, ובאחת הפעמים, כשניסתה לנקות את דיר החזירים באמצעות קסם, התמלא הדיר פרחי מרגנית קטנים, שאמנם שעשעו עד מאוד את אדם, אך רק יצרו עבורו עבודה נוספת. באותו היום עבד בדיר עד רדת החשיכה בניכוש פרחי המרגנית העיקשים. קמליה התנצלה, ומאז הפסיקה לנסות לעזור.
לעתים היתה מביאה לו מתנות קטנות – מיני מאפים ותבשילים שהכינו פיות-הבית היקרות שלה. אדם נהנה מאוד מהמאכלים, אף שהיו כה קטנים עד כי כמעט לא הספיק לחוש בטעמם בטרם נגמרו. קמליה אהבה לקלוע זרי פרחים זעירים ולקשט בהם את דש חולצתו. אדם נהנה מהמחווה ומתשומת הלב. בתמורה, נהג לאסוף עבורה שברי צדפים מיוחדים שהיה מוצא בחוף הים. קמליה קישטה בהם את ביתה, ובמיוחד את חדר השינה שלה, והיתה מאושרת. יום אחד אף העניק לה ספסל עץ קטן, מעשה ידיו, שעליו עבד במשך זמן בלתי מבוטל. הוא עיטר את הספסל באבני חצץ קטנות וצבעוניות ובחלוקי נחל, ויצר עבודת פסיפס מרהיבה. הוא עזר לקמליה הנרגשת לשאת את הספסל עד ביתה והניח אותו עבורה בלב גינתה הקטנה הפורחת. מאז אותו יום נהגה קמליה לשבת על הספסל, בינות לפרחים הצבעוניים, כשפניה נשואות אל השמש המלטפת. חיוך רחב היה עולה אז על שפתיה כשהיתה נזכרת כיצד נתן לה אדם את הספסל הזה, שבו השקיע את נשמתו.
כשהיה אדם בשנות-העשרה לחייו, שהביאו עמן את התהפוכות הבלתי-נמנעות המלוות את תהליך התבגרותו מילד לנער, נותרה קמליה לצדו נאמנה, תומכת, ומנסה להבין יחד עמו את משמעות החיים. המשחקים פחתו ובמקומם באו שיחות ארוכות, שנמשכו לעתים שעות על גבי שעות, ונסבו על דברים שנתפסו בעיניהם אז כעומדים ברומו של עולם, וגם על דברים שלא.
כשהתאהב אדם בפעם הראשונה באחת מבנות הכפר, נוֹעַץ בקמליה כיצד עליו לפעול על מנת למשוך את תשומת לבה. הוא חיזר אחריה זמן-מה, ובעצת קמליה, הניח מדי יום על מפתנה זרי פרחים טריים, עד שזו נענתה לחיזוריו.
גם לאחר שהיתה לבת זוגו, הוסיף אדם להיפגש עם קמליה. כעת נהג לתאר לה את בת זוגו ואת פגישותיהם הרומנטיות. קמליה האזינה וניסתה לסייע במתן עצות בכל עת שעלה הצורך בכך. לא פעם, שאל את עצמו אדם אם בינו לבין קמליה היה יכול להירקם קשר מסוג שונה, קשר של אהבה ולא רק של ידידות, אך הוא ידע שהדבר אינו אפשרי. קמליה הסבירה לו זה מכבר כי פיות אינן נמשכות לזכרים מכל סוג שהוא, כפי שקורה בין בני האדם או בין בעלי החיים.
“אין לנו מערכת רְבִיָּה,” הסבירה באחת משיחותיהם הרבות, “איננו מתוכנתות גנטית להתאהב או לחפש לעצמנו זכר על מנת להתרבות. לא נולדנו בדרך שבה נולדים בעלי החיים ובני האדם ולכן אין לנו צורך בבני זוג.”
“זה נשמע לי נורא עצוב,” אמר אדם והביט בקמליה ברחמים, “לעולם לא תדעי אהבה! לעולם לא תכירי את התחושה הזאת, של פרפרים בבטן, של התרגשות, לעולם לא תחווי נשיקה ראשונה…”
“אינני זקוקה לכל אלה,” השיבה קמליה בשלווה. “אני חווה די והותר חוויות, חוויות שבני האדם לעולם לא יחוו. האם הצטערת אי-פעם על כך שאף פעם לא תוכל לעוף כמותי? אף פעם לא תוכל לחוש ברוח המבדרת את שערך, החודרת מבעד לכנפיך הדקיקות, הנושבת בפראות על פניך… אף פעם לא תראה את העולם תוך מעוף, ממרום השמים, לעולם לא תוכל להביט בנוף הנפרש מתחתיך, שעה שגופך נתקל בעננים קטנים, לא תראה את הכפר שבו אתה חי כמפה נעה, שוקקת חיים…”
אדם חייך וגמע בעיניו את מבטה חדור ההתלהבות.
“לעולם לא תוכל לבצע קסמים, ללמוד את רזי העולם הזה, שבו אתה חי,” המשיכה קמליה, וכשדיברה ברקו עיניה. “לעולם לא תחוש במגעה הרך, המלטף, של אבקת-קסם בזמן שהיא פועלת…”
“כל זה נכון,” אמר אדם, “את צודקת, אבל איכשהו, אהבה נראית לי כדבר הרבה יותר חשוב, הרבה יותר מהותי. משהו שאי-אפשר בלעדיו!”
“אולי בעיני בני האדם היא נתפסת כמהותית, כמעט,” ענתה קמליה, נכונה לוויכוח, “נסה לשנות את תפיסת העולם שלך, אדם, נסה לחשוב על הדברים מזווית ראייה אחרת. נסה לעמוד במקומי לרגע: הרי גם אני חווה אהבה, ודאי שאני חווה אהבה, אך ככל הנראה, זו אהבה מסוג שונה.” היא השפילה את מבטה כשאמרה זאת.
אדם בלע את רוקו. הוא הבין למה התכוונה באומרה זאת. היא התכוונה אליו.
“גם אני אוהב אותך, קמליה,” אמר בשקט, “את יודעת את זה.”
קמליה הנהנה, דמעות ריצדו בעיניה, אף על פי שלא ידעה מדוע. היא ניסתה בכל כוחה לייבשן, בטרם יבחין בכך אדם.
“אבל אנחנו שונים,” המשיך אדם, “שונים בבסיסנו, ולכן לפעמים אני מרגיש שהקשר בינינו כמו נעצר באיזה שהוא שלב, וכבר אין לו לאן להתקדם.”
“לקשר בינינו,” אמרה קמליה ודמעותיה המרצדות הדליקו ברק וזוהר בעיניה התכולות, “יש אלפי רבדים שלעולם לא תמצא בקשר עם אף בן אנוש אחר.” היא ניגבה בזריזות דמעה שגלשה במורד לחייה. “אנחנו מַפְרים זה את זה, אדם, ומלמדים זה את זה כל כך הרבה,” המשיכה, “דווקא השוני הכול כך בסיסי בינינו, הפער וההבדלים שבין התרבויות שמהן אנחנו באים והחיכוכים שהם יוצרים, הם התורמים ליחסינו המיוחדים, הם היוצרים את המורכבות העדינה שבקשר שבינינו.”
אדם הושיט לה את ידו הגדולה. “אני מקווה שלא הבנת אותי שלא כשורה,” אמר ברוֹך. “את חשובה לי מאוד, קמליה, את יודעת את זה, את החברה הכי טובה שלי, ותמיד תהיי. זכרי זאת. לנצח נהיה בקשר.”
קמליה שוב השפילה מבט, ביודעה כי ההגדרה שלה למושג “נצח” שונה בתכלית מהגדרתו של אדם לאותו המושג.
“גם אני מבטיחה להישאר חברה שלך לנצח,” השיבה בקול צרוד וחשה בגרונה מחנק, שאיים להפוך שוב לדמעות…”
