לפני כמה חודשים, טיילנו בבולגריה. ביקרנו שם בחוות חמורים שהותירה בי רושם עז. כל כך עז, שהעליתי עליה פוסט א-ר-ו-ך מאוד לפייסבוק. אבל מה? לא לכולם יש פייסבוק (רק לזקנים כמוני). ובכל זאת, בא לי שתקראו. ואז עלה רעיון הבלוג.
והנה, אני פותחת את הבלוג בסיפור חוות החמורים של מיקלה:
בולגריה. פעם שנייה שאנחנו שם. זול וקרוב, נופים מופלאים, אוכל פשוט וטרי במחירים מגוחכים, מגוון פטריות לא סביר, טבע פשוט וכפרי. אנשים די חמורי סבר, לא מאוד חביבים, די מסוגרים ולא דוברי אנגלית. אבל כשמחייכים אליהם הם מתרככים. סבתות חביבות בצידי הדרכים שמוכרות ריבות מפירות יער שונים, דוכני פטל, עצי תפוח עמוסי פירות בצידי הדרכים, ככה, לא שייכים לאף אחד. אפשר פשוט לעצור ולקטוף. תענוג.
אז מעבר ליום הטרק למסלול שבעת האגמים (אליו תכננו להגיע בביקורנו הקודם לפני שנתיים ולא הספקנו), היה עוד בוקר אחד, חוויה אחת, שתיחרט בזיכרוני לעד: חוות החמורים של מיקלה.
זה התחיל מפוסט שהעלתה איריס, חברת פייסבוק שלי, ובו תמונות שלה ושל בני משפחה מתנשקים ומתחבקים עם חמורים ביום שטוף שמש. תמונות מדהימות.
האמת? בהתחלה חששתי. אני לא יכולה לסבול פינות ליטוף, חוות רכיבה כאלה שנותנים לילדים לעשות עשרה סיבובים בתוך מעגל מגודר. לא עומדת בזה.
ואז, איריס העלתה עוד פוסט, וכתבה קצת על מיקלה ועל החווה, שהיא מיזם פרטי של מיקלה, חווה להצלה ושיקום של חמורים שעברו פגיעה או התעללות או פשוט, כמו שסיפר לנו מיקלה בקול רועד “פשוט הביאו לי לכאן חמור ואמרו לי שאם אני לא לוקח אותו הם הורגים אותו.”
כשהבנתי באיזו חווה מדובר, מיד קפצתי. בבולגריה? רגע! אמרתי לאיריס, תני לי כתובת!
נתנה.
כתבתי למיקלה הודעה בפייסבוק והוא ענה תוך זמן קצר. הרגשתי את החיוך שלו אפילו דרך הכתיבה. כן, בטח, נשמח לארח אתכם בחווה שלנו. פתוחים רק בסופי שבוע (איזה מזל ששאלתי!!!).
מעולה. בדקתי מיקום – לא מאוד רחוק ממקום הלינה שלנו, רק קצת. הזזתי תכניות, יום לפני-יום אחרי- רק שיסתדר לנו להגיע לשם בסוף השבוע. היו לנו רק חמישה ימי טיול והכל היה לחוץ.
“יש רק שני דברים שאני חייבת לעשות בנסיעה הזו,” אמרתי לדורון, “לעלות סוף סוף לרילה ולעשות את המסלול, ולהגיע לחוות החמורים. כל השאר- אופציונאלי.”
וכך היה.
כיוון שחששתי שבסוף השבוע יהיה עמוס, הגענו לחווה מוקדם, ממש עם הפתיחה. היה יום אפרורי ורוח חזקה נשבה. את הרי רילה, שמרנו ליום המחרת, אז הבטיחו שמש (ובאמת הייתה).
בכניסה לכפר קטן ראינו שלט גדול “happy donkeys”. מתחת לשלט נדנדה מקסימה, עליה אפשר להתנדנד ודרך אגב להצטלם עם נוף ההרים והכפר.
וויז לקח אותנו בנבכי הכפר, ימינה ושמאלה, ושנייה וחצי לפני שהתייאשנו וחשבנו שבאמת הגענו למקום הלא נכון. הוויז הודיע בקול חד משמעי “הגעת ליעד”.
באמת? הבטנו זה בזה. איפה זה? ומצד שני, לך תתווכח עם ווייז.
הגענו לבית פרטי, אך מולו נגלתה לפנינו מדשאת ענק ובה מגודרים בבטחה המוני חמורים. הם היו עסוקים בליחוך עשב ולא ממש הסתכלו לכיווננו.
אוקיי, אז חמורים יש, אבל… מה בדיוק קורה פה? איפה כולם? איפה העומס? איפה השלטים?
טוב. הודעתי אחרי שדורון תלה בי מבט של “את רצית לבוא לפה – טפלי בזה!”. אני יוצאת מהאוטו והולכת לדפוק להם בדלת. מקסימום תהיה פדיחה.
נקישתי נתקבלה בנביחות רמות. מהחלון הסמוך הציצה כלבה שנראתה כמו סוג של טרייר מעורב עם… אין לדעת. בהמשך התברר כי שמה הוא מאיה וכי היא הכלבה הידידותית בעולם (כולנו קיבלנו נשיקות צרפתיות וכן ניקוי אוזניים יסודי).
לקח זמן מה עד שהדלת נפתחה. בפתח עמדה אישה חביבה. שיט, אמרתי לעצמי, זה ממש לא מיקלה. מה עכשיו?
באנו לראות את החמורים, גמגמתי בחיוך, אם זה בסדר… אם אתם פתוחים…
היא חייכה וביקשה ממני להמתין.
עשיתי לדורון סימנים שיחנה והבנות בינתיים קפצו מהמכונית וניגשו אל עבר החמורים. לא עברנו את הגדר כמובן, אבל אף פעם לא מזיק לעמוד לצד גדר ולצקצק בלשוננו לחבורה סקרנית של חמורים.
זמן קצר אחר כך, יצא מפתח הבית מיקלה, בכבודו והעצמו. הנה מיץ פטל! קראתי. מזל שאיריס העלתה תמונה שלו, כך שזיהיתי אותו מאוד בקלות.
התכתבתי איתך בפייסבוק לפני שבוע, אמרתי לו, חברה הייתה כאן והמליצה. באנו לראות את החמורים.
ברוכים הבאים, הוא בירך אותנו, לחץ לכולנו את היד והכניס אותנו אל מתחם החמורים. הוא הביא לבנות מסרקים והבנות החלו מיד במלאכה, תוך כדי ליטופים ונישוקים. אתם צריכים לראות איך הוא מנשק אותם, לא ראיתי דבר כזה מימי, החמורים פשוט מתמסרים אליו לחלוטין, עוצמים עיניים, הוא מגרד להם באוזניים ואז מתרחשת נשיקה כזו שהחמור עשוי להפוך לנסיך. או לצפרדע. או שמיקלה עלול להפוך לחמור. או לצפרדע. כך או כך, אף אחד לא הפך לשום דבר, אבל כולנו התנפלנו על החמורים בחיבוקים.
תוך כדי כך, שמענו אינספור סיפורים מרתקים ממיקלה הרהוט, שדובר אנגלית שוטפת, ופשוט יודע לספר סיפורים. מתברר שהוא איטלקי במקור (בתו עדיין גרה באיטליה) ושהוא עבר יחד עם אשתו לבולגריה לפני כארבע שנים, כדי להגשים חלום ולהקים חווה קטנה, בתור תחביב, וכדי להצליח להתפרנס יותר בקלות. במקצועו הוא טכנאי ונוסע ברחבי העולם כדי לתקן איזה שהם מצתים מאוד ספציפיים. נמאס לו מהמיסים המטורפים של איטליה (אהמ, אהמ, גם בישראל…) והוא החליט לעבור למדינה בה המיסים הם 10% (10% אתם קולטים???). הבת שלו מאוד אהבה בילדותה חמורים ואיכשהו מפה לשם נאספו סביב מיקלה חמורים. הם קנו בית, שכרו שטח למרעה וכבר כמה שנים גרים שם ומאושרים מאוד. התכנית העדיתית שלהם היא לבנות B&B מיוחד בקומה השנייה ולארח משפחות ואנשים שרוצים להיות בטבע. אני מיד הרמתי את ידי ואמרתי שאנחנו הראשונים להתארח.
איך אתם מתפרנסים בינתיים? שאלנו, כלומר, מי מממן את הטיפול בכל החמורים האלה?
מיקלה משך בכתפיים. אנחנו. ענה בפשטות. הוא מתפרנס מעבודתו כטכנאי וכך מטפל בחמורים.
אנחנו עמותה ללא מטרות רווח, הוא סיפר, אני אפילו לא יכול לגבות מכם תשלום על הביקור. אנשים פשוט באים לכאן כדי לראות ולהבין כמה החמורים מקסימים ואיזו חיה נפלאה זו.
בשלב הזה כבר היה לנו ברור שאנחנו משאירים פה תרומה. לא יכול להיות שלא.
מיקלה אפילו הכיר את סיפור הטסת החמורים מישראל לצרפת, תחת ניצוחם המופלא של מתנדבי חוות “להתחיל מחדש”. מדהים איך הכול מתחבר עם הכול.
תוך כדי סיפורים שבאמת היו מרתקים אחד אחד, סיפר מיקלה כי לפני מספר חודשים הציל גוזל של חסידה שנפל מהקן ממש ברחוב שלו. הוא אפילו הראה לנו את הקן. בכלל, כל בולגריה (ואגב, גם פולין) מלאה בקיני חסידות. זה מראה מקסים ואם מתמזל מזלך אתה גם זוכה לראות בקן חסידות מקננות. למיקלה יש חבר שהוא סוג של מומחה לחסידות והוא הסביר לו בדיוק איך לטפל בה.
מיקלה האכיל אותה דגים בפינצטה בסבלנות רבה במשך מספר חודשים וכעת היא כבר מסוגלת לאכול בכוחות עצמה, היא גדלה והתחזקה, אבל עדיין צעירה מדי מכדי לעוף לבדה.
קר היום, הוא אמר ושפשף את ידיו, בואו ניכנס הביתה, נכין לכם תה חם.
סירבתי בנימוס. ממש לא רצינו להטריח. אבל מיקלה התעקש, בואו, בואו, אמר ופתח לרווחה את הדלת. רציתם לראות את החסידה, לא?
כאן כבר היה לנו קשה לסרב. כן, אנחנו רוצים לראות חסידה בת חודשיים, מה זאת אומרת?
מאיה הכלבה לא ידעה את נפשה מרוב אושר והתחילה לקפוץ על הבנות בהתלהבות.
הובלנו אל תוך חצר מקסימה ובה עץ עמוס פירות דמויי שזיף, קטנים וירוקים, טעימים ומתוקים. מהפירות הללו, הכינה אשתו של מיקלה מיץ וכיבדה אותנו.
בצד אחד של הדשא ניצבה מכלאה רחבה מאולתרת בתוכה שהתה החסידה.
כשקצת תגדל, אמר מיקלה, ישחררו אותה ואולי עם קצת מזל תחזור בעתיד לקנן ליד ביתם. הוא כבר בנה לה קן בטיחותי בשביל העתיד.
חתול כתום חצה בעצלתיים את הדשא, מעבר לגדר קרקרו התרנגולות- כמעט כמו אצלנו בבית, ולהק אווזים עקב בהתלהבות אחרי אשתו של מיקלה שבדיוק הביאה דלי מלא באוכל.
חיי חלום, באמת. החלום שלי, בכל אופן. וממול- ההרים.
מה שהיה אולי הכי סוריאליסטי הוא שבחצר הבית שישב על הדשא חמור. כן. חמור. ומה הוא עושה שם? הוא זקן. מאוד זקן. אז הוא נמצא בחצר החמימה והמוגנת שלהם ומתפקד בתור כלב. או בתור חמור זקן. זה לא משנה. כמה אהבה יש באנשים האלה, זה לא יאומן!
חשבתי שאצלי בחצר יש קומבינציות משונות של בעלי חיים שחיים זה לצד זה, אבל חמור עוד אין לנו. ודווקא די חבל.
אחר כך כיבדו אותנו בעוגה, מאפה ידיה של אוקסנה, אשתו של מיקלה. הביצים שבעוגה, סיפר בגאווה, מהתרנגולות שלנו. הזדהיתי. גם אני אוהבת להגיד את זה.
והחמאה מקומית, הוסיף. כן טוב, חמאה מקומית אין לי. היה טעים ונעים ולמרות שהיה לנו כל כך לא נעים להטריח לא הותירו לנו ברירה אלא לאכול ולשתות.
תוך כדי, סיפר מיקלה על תכניות הבנייה העתידיות וקיבל מדורון טיפים איפה ואיך כדאי לו לפרסם את הצימרים העתידיים.
בסופו של דבר, השארנו לו תרומה נאה, בתקווה שנעזור לו להאכיל איזה חמור או שניים לזמן מה. מיקלה התרגש ורץ להביא לבנות מתנות. הן קיבלו מגנט של חמור שעליו כתוב “בולגריה” ומחזיק עפרונות מקש קלוע בצורת חמור. מתוק להפליא, באמת. הבנות התרגשו מאוד מהמחווה, וגם אנחנו.
מאז שבנו ארצה, הנחתי את כלי החמור בפינת הכתיבה שלי, שם אני מחזיקה את המזכרות והדברים שהכי יקרים לליבי. הכנסתי לתוכו שתיל קטן של אבוקדו והוא השתלב נפלא בין כל הפיות והעציצים האחרים.
זהו. זה היה ביקור קטן. קצר. שעה וחצי או משהו כזה. לא רכבלים, לא בריכות תרמיות, לא אגמים ומפלים. פשוט חוות החמורים של מיקלה. חוות “happy donkeys”. זיכרון קסום שיוותר בנו לנצח.
אם אתם בבולגריה ואוהבים בעלי חיים וטבע, אם אתם רוצים לשמוע סיפורים מרתקים מאדם מיוחד במינו, אם אתם רוצים טעימה מהכפר, ואם אתם רוצים לעזור לכמה חמורים משוקמים לאכול ולקבל טיפול ווטרינרי – לכו לשם. לא תתחרטו. נשבעת.
יש להם אתר, עמוד בפייסבוק ואני מניחה שעם הזמן הם יתפרסמו יותר ויותר. אנחנו הגענו בעקבות המלצה והנה, אני מעבירה אותה הלאה. מפיצה אותה עם הרוח, כמו זרע. והזרע הזה ינחת בדיוק במקום בו הוא צריך לנחות ויום אחד למיקלה הזה תהיה חווה ענקית וממומנת, ודירות מקסימות להשכרה, עם נוף וארוחת בוקר שאשתו תכין והוא יישב עם האורחים שלו ויספר להם סיפורים.