"ואז פגשתי חתול" – ספר סיפורי חתולים

קצת מידע עליי

אני אשכר ארבליך-בריפמן ואני סופרת ילדים ונוער ומנחת סדנאות כתיבה אינטרנטיות לילדים. אני נשואה לדורון ואמא לשלוש בנות (יערי, מפל ואגת), לשלושה-עשר חתולים, לכלבה ולחמש תרנגולות. אנחנו גרים בחיפה, ממש על גבול יערות הכרמל ומאוד מחוברים לטבע. עד היום ראו אור 35 ספרים שלי בהוצאות גדולות כמו ידיעות ספרים, כנרת זמורה ביתן, רימונים ודני ספרים. ביניהם גם הסדרה האהובה "ווינטר בלו, ילדת-פיות" שכבשה מאות אלפי לבבות. את ספרי ה-36 החלטתי להקדיש ליצורים הפרוותיים האהובים עליי בעולם: חתולים.

סקרנים לשמוע על ספרים נוספים שלי?

סקרנים לשמוע על סדנאות הכתיבה שלי?

מכירים עוד אוהבי חתולים?
ספרו להם על הפרויקט!

יש לכם רעיון מקורי לקידום הפרויקט?
כתבו לי בווטסאפ (הכפתור בתחתית הדף)!

סיפור קצר מתוך הספר

חֲברה, החתולה שפתחה את ליבה

 חֲברה הגיעה אלינו בתקופה שבה היו לנו כבר תשעה חתולים.

היא הייתה חתולת רחוב למודת ניסיון שגרה בין הפחים. היינו רואים אותה מדי יום כשיצאנו לזרוק את הזבל. תמיד הביטה בנו בעיניה הירוקות החודרות, אך מעולם לא נתנה לנו להתקרב. בהדרגה הצלחנו לגרום לה להגיע אל פינת ההאכלה שבגינה שלנו, ואז הייתה מתגנבת בשקט, אוכלת במהירות, מביטה לכל עבר בחרדה, וכששבעה הייתה מסתלקת במהירות.

אם היו שואלים אותי באיזה מכל כיבושי לבבות החתולים אני גאה במיוחד הייתי אומרת מיד שבכיבוש ליבה של חֲברה. הדרך אל ליבה הייתה ארוכה ומאתגרת, אבל עמדנו בה כולנו בגבורה. בסבלנות אין קץ, במשך זמן בלתי מבוטל, התרפסנו בפני החתולה היפיפייה הזו, שעל אף היותה חתולת פחים הייתה תמיד מטופחת וזוהרת, בעלת שיער ארוך ומבריק ועיני אזמרגד נוצצות. דיברנו אליה, צקצקנו בלשוננו, קראנו לה, השמענו שלל קולות מגוחכים, שריקות וזמזומים, עד שבסופו של דבר התרצתה והחלה להתקרב. בתחילה רק לרחרח, ואז הרשתה לנו גם ללטף בעדינות רבה. פרוותה הרכה הרשימה אותנו, ובעיקר כבש את ליבנו אופייה העדין והמיוחד. הייתה זו תעלומה בעינינו, כיצד חתולה כה עדינה שרדה ברחוב.

בתוך זמן קצר היא נהייתה חברת אמת. מסיבה זו קראנו לה בשם המשעשע חֲברה. כל כך שמחתי על קרבתה, על כך שהרשתה לי סוף סוף לגעת בה, על החברות הזו שרקמנו. שמחתי שכל השעות שבהן הייתי יושבת מצונפת בחדר המדרגות, נושמת בקושי ומנסה להניח לה להתרגל אליי, הוכיחו את עצמן בסופו של דבר.

להקלתנו הרבה, חברה כבר הייתה מעוקרת, כך שגם החשש מהמלטת גורים נוספים שיחיו ברחוב ירד מן הפרק.

סידרתי לה סלסלת קש מרופדת בכניסה לבית, שבה ישנה בלילה. בבוקר הייתה ממתינה לנו בכניסה ביללות דקות ועדינות ומבקשת את מזונה.

לא ברור אם אנחנו אלה שכבשנו את ליבה או היא זו שכבשה את ליבנו, כך או כך, הייתה זו אהבה הדדית. אצלנו ממבט ראשון ואצלה ממבט שלישי או אולי עשירי בכלל.

בשלב מסוים החלטנו לגלות לה היכן נמצא פתח החתולים הסודי שדרכו נכנסים כל חתולינו הביתה ויוצאים כרצונם. עד ליום שבו התקנו את הפתח הייתה החבורה העליזה מעירה אותנו בשעות שונות ומשונות במהלך הלילה בבקשה לצאת או להיכנס. טרוטי עיניים היינו קמים בשעות לא שעות, פותחים חלון או סוגרים דלת וחוזר חלילה. כמו תחנת רכבת באישון ליל. בשלב מסוים החלטנו שאין ברירה אלא לחצוב חור בקיר ולבנות לחתולים פתח משלהם. אחרי שלמדו כולם כיצד משתמשים בו, שנתנו שבה להיות שלווה.

לקחתי את חברה בזרועותיי, יצאנו החוצה, הקפנו את הבית והנחתי אותה ליד הפתח. נדנדתי את דלת הפלסטיק האפורה מצד לצד, פתחתי אותה לרווחה, נכנסתי עם חברה הביתה והצצתי דרך דלת הפלסטיק החוצה, הכול כדי ללמדה כיצד להיכנס ולצאת.

בתחילה היא היססה, אופייה החשדני, למוד הניסיון, לא השתנה, אך בשל היותה חתולה נבונה כל כך, היא למדה במהירות מה עליה לעשות. בהיסוס מה העזה להיכנס ומיד מיהרה לצאת.

לאחר שחשה מספיק בטוחה וגילתה את הספה שבסלון ואת הכריות המונחות עליה, נכבשה סופית ועד מהרה החלה לרבוץ על הספה כאילו הייתה חתולת בית כל חייה. בתחילה הייתה ישנה דרוכה, מכורבלת לכדור, אך שומרת על עין אחת פקוחה. היא לא הרשתה לעצמה לאבד שליטה או להתמסר אלינו בכל מאת האחוזים. עד שערב אחד השילה מעליה את כל המחסומים והתיישבה עליי. לרגע אפשרה לעצמה לעצום עיניים ולהתרפק, חושפת את הבטן הרכה. ליטפתי אותה בעדינות, נהנית מקול גרגוריה כאילו היו מוזיקה משובחת. אין מרגיע מקול גרגור של חתול. מאז הבינה חברה שהיא נמצאת במקום מוגן ובטוח והחלה חושפת דרך קבע את בטנה, נשכבת כשאיבריה פרושים לכל עבר, תוך שהיא מגרגרת באושר, מייללת בחנופה ומניעה קלות את כפות ידיה, מרמזת לנו ללטפה.

באחד הימים העניקה לי חברה מחווה מרגשת, והביאה לי מנחה. דרך חלון המטבח ראיתי אותה יורדת בחדר המדרגות, כשבפיה חתיכת עוף, שכפי הנראה מצאה באחד הפחים. עד היום לא הצלחנו להכחיד לגמרי את מנהגה לצלול אל תוך פחי האשפה ולדוג משם מציאות, שנים של חיים ברחוב הותירו בה את חותמם. היא ייללה יללות חזקות, קצרות וחדות, תוך שהיא אוחזת בפיה בחתיכת העוף. הפעם האחרונה ששמעתי יללות מסוג זה הייתה כאשר מרי שגידלה את גוריה בגינתנו, קראה להם וקיבצה אותם סביבה כשהביאה להם מזון. חברה נכנסה דרך פתח החתולים שנמצא בפינת הכתיבה שלי, שהיא גם פינת האוכל שלנו, והוסיפה ליילל בחוזקה. דורון היה הראשון שניגש אליה, אך חברה לא חדלה ליילל ולא הניחה לעוף שאחזה בפיה. דורון, שלא הצליח להרגיע את חברה, ביקש ממני לבוא. הגעתי מיד אל פינת הכתיבה ורכנתי לעברה. בבת אחת חדלה חברה מליילל. היא הניחה את נתח העוף לצידי ופסעה צעד אחד אחורנית. משהו במחווה הזו ריגש אותי עד דמעות, היא כמו סימנה לי לאכול! מעולם לא קיבלתי חתיכת עוף מהפח. ובכלל, איני אוכלת בשר. היה ברור לגמרי כי זו מתנה אישית שמכוונת אליי. לא לדורון ולא לבנות. אין ספק שנרקם בינינו קשר מיוחד. הודיתי לה בהתלהבות והענקתי לה שלל ליטופים. הצעתי לה לאכול את העוף בעצמה, לא היה לי לב לזרוק אותו, אחרי המחווה הכל כך מרגשת שעשתה. בתחילה היא היססה, הלוא הביאה אותו בשבילי, אך בסופו של דבר השתכנעה, התקרבה ואכלה. באותם רגעים התגודדו סביבנו שלושה חתולים וניוקי הכלבה. כולם רצו את העוף, אבל אני עמדתי על המשמר. זה העוף של חברה. ואם כבר, אז הוא בכלל שלי. כשסיימה לאכול, התחככה בי באריכות ויצאה החוצה.

לימים, הפכה הבאת המחוות הללו לעניין שבשגרה. פעם היה זה חרק מת, עצום ממדים, פעם הייתה זו קציצה חמה היישר מהגריל של השכנים, ופעם עכברוש מת שנחת לצד מיטתי בארבע לפנות בוקר, מלווה ביללותיה החדות והקצרות של חברה.

חודשים רבים אחר כך, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הקצתי משנתי מאותן יללות נרגשות, חדות וקצרות. ליבי צנח. היה לי ברור שחברה הביאה לי את אחת ממנחותיה. כל מנחה שכזו לוותה אצלי בחרדה עצומה: האם מדובר במזון מעובד מפח האשפה או בעל חיים אומלל שנפח את נשמתו על לא עוול בכפו? ברור לי שציד חתולים הוא עניין בעייתי מאוד, כי חתולים שצדים מְפֵרים את המאזן האקולוגי העדין ומאיצים היכחדות של מינים מסוימים של בעלי חיים. אני מודעת לכך ומצרה על כך, אבל אין ביכולתי למנוע זאת. רוב חתולינו אינם צדים. חתולים שאומצו בגיל צעיר מאוד הם לרוב משוללי יצר של ציד, אך חתולים שאימצתי מהרחוב בגיל מבוגר, אלה שכבר חוו על בשרם רעב, צמא וקור, אלה שנאבקו על מנת לשרוד ולמדו לצוד, ככל הנראה יצודו עד סוף ימיהם.

על כן אני מעדיפה את המתנות המעובדות שמגיעות מפח האשפה, אך לצערי אינני שולטת בהן. באותו בוקר מוקדם הייתה זו מפל, אחת מתאומותיי, שניגשה אל חברה וקראה בקול נחרד: "זו ציפור!"

דורון זינק מהמיטה וביקש מחברה לשחרר את הציפור מפיה. אך חברה סירבה ולא פסקה מליילל. גם מפל ניסתה להציל את הציפור, אך חברה אחזה בה היטב. ניגשתי אני והתיישבתי לצד חברה, שנראתה נסערת למדי. ידעתי שהציפור מיועדת לי. היא הניחה את הציפור השברירית לצידי. הייתה זו צוּפִית בּוֹהֶקֶת, חומה, קטנטונת ממש. במבט ראשון היא נראתה נטולת רוח חיים, אך במבט מדוקדק יותר ראיתי שמקורה נע עדיין וכי היא נושמת. עיניה היו עצומות. ידעתי שכבר אין דרך לעזור לה. כבר הצלחתי בעבר להציל ציפורים פצועות שמצאתי במצבים שונים, אך במקרה זה היה ברור כי אין בידי לעזור. הרמתי את הציפור הקטנטנה בידיי. היא הייתה חמימה למגע. חשתי את חזה עולה ויורד. חיים קטנים ביד שלי ואין ביכולתי לעשות דבר. כעבור דקה הנשימות פסקו. תנועות המקור פסקו. דם נטף על הרצפה.

"אימא, כל היד שלך דם…" לחשה מפל.

ישבתי שם על הרצפה, עם הציפור ביד ומגע הדם החמים שלה בין אצבעותיי, מטפטף, מטפטף, טיפות אדומות על הרצפה ובין האצבעות. דורון ניגש ולקח אותה ממני. נפש קטנה ועדינה. לא יכולתי לעשות דבר. חברה הביטה בי בעיני האזמרגד שלה, מצמצה אליי ארוכות, אוהבת אותי אהבה כנה ואמיתית. אחר כך התחככה בי קלות והלכה לה לדרכה.

ואני נשארתי לשבת שם, אוהבת אותה ובו זמנית מתאמצת שלא לכעוס עליה, על חברה שלי, חתולת רחוב שהצלנו מחיי הרחוב, חתולה אסירת תודה, שהצלחנו לביית כמעט לגמרי, אבל לא עד הסוף. ובאותם רגעים חשבתי על העוצמה שבה אני חווה אירועים מסוימים. חשבתי לעצמי עד כמה אני אוהבת בעלי חיים. עד כמה אני אוהבת חתולים. עד כמה אני אוהבת ציפורים. ולפעמים הן מתות לי בין הידיים.

(את הסיפור הזה ועוד רבים אחרים ניתן לקרוא בספר החדש "ואז פגשתי חתול")

קצת על השחקנים הראשיים

קבלו את החתולים של חובבי החתולים שתרמו את הסיפור האישי שלהם למען הספר הזה:

קבלו את החתולים האישיים שלי, מהעבר ומההווה: