תיאור
פרק ראשון
באביב הכל נהיה סגול. אבני המרצפת האדומות צוחקות בשמש והעצים, מסודרים בטור, מתגאים בפרחיהם הסגולים כל כך. לפעמים אחרי לילה של רוח, השביל מכוסה כולו סגול, מפרחים שנשרו, אך נדמה כי לעצים כלל לא אכפת, והם עודם גדושים סגול, למרות הרוח.
עוד מעט יוולדו התינוקות הוורודים. כמו בכל אביב. אבל מה יהיה עם תומס ? תומס כבר זקן ואיש מלבדו אינו מסוגל לטפל בתינוקות הוורודים.
"וויני, את באה ?" שאלה קית.
ווינטר התעוררה ממחשבותיה. "כן," אמרה בקול מנומנם, וידעה כי תומס והתינוקות הוורודים יצטרכו לחכות, עד שיהיה לה קצת יותר זמן לחשוב עליהם.
הן נעמדו בתור לקפיטריה, שהיה ארוך ומבולגן. ווינטר לא הייתה רעבה.
"את באה מחר למייבל, נכון וויני ? לא שכחת ?" שאלה קית.
"אה…כן…טוב," ענתה ווינטר והסמיקה כולה. היא לגמרי לא זכרה למה נפגשים מחר אצל מייבל.
"לא שכחת, נכון ?" שאלה קית.
"כן, לא, אה…," גמגמה ווינטר.
קית גילגלה את עיניה. בכל אביב חזר על עצמו אותו הסיפור: ווינטר נהייתה חולמנית, טרודה ומסתורית, וקית נאלצה להשלים עם המצב עד שהזדחלו להם לאט הימים החמים, שטופי השמש, בהם החלה ווינטר לחזור לעצמה. קית תמיד חשה כי משהו מסתורי ושונה בווינטר, ואולי בשל כך אהבה אותה כל-כך. הן היו, ללא ספק, "החברות הכי טובות בעולם", כפי שנהגה קית להגיד.
ווינטר הושיטה את ידה לעבר מגשית, ואחר-כך פתחה את המקרר השקוף והוציאה קרטון חלב קטן, תפוח וופל. קית לקחה סנדוויץ עם נקניק ומיץ תפוזים, ושתיהן התקדמו לעבר הקופה.
"גם לי לא מתחשק כל-כך ללכת למייבל, את יודעת," אמרה קית "עניין המסיבה הזה מטופש ומאוס, ובכלל, אף אחד לא באמת מחבב את קתלין".
"המסיבה !" קפצה ווינטר, שסוף כל סוף נזכרה מדוע לעזאזל הולכים מחר כולם למייבל. כמובן, לתכנן את מסיבת ההפתעה של קתלין. אכן עניין מאוס, אך אין, כנראה, כל דרך להתחמק ממנו מבלי לעורר מהומה שלמה בקרב הבנות.
"הנה מקום," קראה קית, והצביעה על אחד השולחנות שבחדר האוכל.
"אולי נצא החוצה, לדשא ?" שאלה ווינטר, "האוויר כל-כך נקי היום, ואני בטוחה שנמצא לנו פינה נעימה."
קית הנהנה, ושתיהן הניחו בצד את המגשיות, הכניסו את ארוחת העשר שקנו לתיקים שלהן, ויצאו בזריזות החוצה.
בשעה שמונה וחצי בערב, צנחה ווינטר אל מיטתה ונרדמה תוך דקות ספורות. אימה ואביה עמדו בפתח חדרה והביטו בה בדאגה. "המסכנה הקטנה," אמרה אימה, לורה, "מתישה את עצמה כל-כך בזמן האחרון."
"אולי הלילה לא יקראו לה," אמר טום, האב. אך הוא ידע כי זה לא סביר. בחודשים האחרונים ווינטר נקראה מדי ערב ונאלצה להסתפק בשעות שינה מועטות.
"אתה יודע, טום, כי בקרוב עומדים להיוולד התינוקות הוורודים," אמרה לורה, "כבר כמעט שאינני זוכרת כיצד הם נראים. הזיכרון היחיד שנותר לי מהם הוא תחושת העונג המופלאה שמילאה אותי בכל פעם שהרמתי אחד מהם. המתיקות הזו. הו, טום, כל-כך הייתי רוצה לחזור."
טום חיבק אותה, "את יודעת, לורה, שעכשיו תורה של ווינטר. אנחנו פשוט מבוגרים מדי."
לורה חייכה בצער, ויצאה מחדרה של ווינטר. "הימים הקסומים ההם," היא חשבה לעצמה ונאנחה.
בלילה ההוא לא קראו לווינטר, והיא התעוררה בבוקר רעננה ומחודשת, כפי שלא התעוררה זמן רב. כיוון שהייתה כל-כך ערנית וכל-כך מפויסת, אפילו הציעה למייבל כי היא עצמה תכין את העוגה למסיבה של קתלין.
"אל תדאגי," היא אמרה למייבל, "אני מכינה עוגות נהדרות".
כך סוכם, כי קית אחראית על המוסיקה, מייבל תכין קישוטים, ליסה ודרו יקנו את המתנה וווינטר תכין את העוגה.
המסיבה נקבעה ליומיים אחר-כך, בשעה חמש אחר-הצהריים, בביתה של קתלין, כמובן.
באותו לילה, שכבה ווינטר דרוכה במיטתה. היא ידעה כי עוד מעט תיקרא. היא התהפכה מצד לצד, בציפייה, ולרגע אחד תהתה אם הכל בסדר: לא ייתכן כי בתקופה לחוצה שכזו לא יזדקקו לה יומיים ברציפות !
ובאמת בשעה שתיים-עשרה ארבעים ושבע, שמעה ווינטר את נגינת החליל המוכרת. היו אלה צלילים עמומים שהלכו והתקרבו עד שהפכו לנגינה נפלאה, יצירה שנכתבה ובוצעה על-ידי חמישה צרצרים ירוקים שניגנו בחלילי צד כסופים. ווינטר חייכה. "ידעתי שיקראו לי," חשבה בגאווה, הם זקוקים לי.
ווינטר הביטה בציפורניה, אשר קיבלו גוון סגול וזהרו בחשכה, וחשה שוב את הדקירה המתוקה, העדינה, בגבה, בזמן שכנפיה החלו לצמוח, שוב, כמו בכל פעם. היא המתינה בסבלנות, עד שיכלה לשלוט בהן ונופפה בהן בעליצות. ריצפת החדר נתמלאה באבקת נוצצים כסופה. "אימא תתעצבן," חשבה בליבה, "עדיף שלא אנופף ככה בכנפיים, זה באמת מלכלך את החדר." היא פתחה את החלון, והתעופפה לה אל האפלה.
פנס הרחוב התאמץ להאיר את הלילה, והזיע מאוד, מנסה לתת מעט אור צהוב חיוור לרחוב השקט.
ווינטר חלפה על פני סבך הצמחייה, ומצאה את עצמה שוב, בכניסה המוכרת, עוברת על-פני שלט העץ הגדול, שכוסה כל-כך בטחב, עד כי כבר לא ניתן היה לראות מה כתוב עליו. היא נחתה בביטחה לתוך עלה תות, ניערה את כותנתה מטיפות הטל שהתגלגלו עליה, והחלה לצעוד לאט, נושמת את הריחות המתוקים של הארץ הקסומה אליה הגיעה.
היא שמעה מעין נחרת-צחוק מבין השיחים, וכעבור מספר רגעים, התגלגלו לקראתה שני גמדונים, מגוחכים למראה, מצחקקים ומקפצים.
"ווינטר, ווינטר, מה שלום ווינטר ?" שאל אחד מהם.
"שלומי בסדר, תודה," ענתה ווינטר בנימוס, אם כי לא התכוונה להתעכב ולשוחח עימם באריכות.
אחד הגמדונים היה בעל שיניים עקומות במיוחד. הוא פנה אל ווינטר ואמר: "כל התינוקות הוורודים נולדו אתמול, ווינטר."
"באמת ?" שאלה ווינטר בהתרגשות, "כל-כך מוקדם ?"
"לא," ענה הגמדון בעל השיניים העקומות, "סתם בצחוק…"
"זה היה באמת טיפשי מצדך," רגזה עליו ווינטר, "ידעתי שיש עוד זמן."
"מספרים," פתח שוב הגמדון, "כי בשנה שעברה נולד בטעות תינוק אחד כחול, כחול מאוד, וכולם היו כל-כך המומים ולא ידעו מה לעשות איתו ובסוף תלו אותו."
ווינטר גילגלה את עיניה בבוז. "הגמדונים האלה כל-כך אוהבים לספר מעשיות ! " חשבה לעצמה.
הגמדון השני, שגם הוא היה בעל שיניים עקומות, יחסית, אך כדי לטפל בכך הרכיב גשר, אמר לווינטר: "שוד ושבר ! ממש כך ! תינוק כחול ב-ח-י-י-ם לא נולד כאן, ולתלות ? לתלות ? לתלות ? מה פתאום לתלות ? בחיים בחיים בחיים," חזר והדגיש, "לא היו תולים כאן שום תינוק ושום אף אחד בכלל !" הגמדון כל-כך התרגש והתנשף בכבדות כה רבה, עד כי נאלץ להישען על סלע גדול שמצא בדרך.
הגמד בעל השיניים העקומות במיוחד, פנה אל ווינטר בציחקוק ואמר: "אל תתרגשי ממנו, פשוט היום בדיוק הרכיבו לו גשר בשיניים וזה כל-כך כואב לו, שהוא ממש נהיה עצבני מזה, ואיבד לגמרי את חוש ההומור שלו. מה רע בהלצה קלה על תינוקות כחולים ? אני לא מבין."
הגמדון בעל הגשר נחר בזילזול.
שיחתם של שני הגמדונים שיעשעה את ווינטר, אך היא הייתה מוכרחה להתקדם מהר יותר. למזלה, מצאו השניים חיפושית זבל גדולה ומשועממת, ופנו לשוחח עימה.
ווינטר המשיכה לבדה, בצעדים קלים, לעבר בית הפרחים הגדול, שם חיכתה לה טוליפ. היא צעדה בקצב מהיר, יחסית, כיוון שהייתה מתוחה וסקרנית מאוד לגבי תפקידה הערב. כאשר הגיעה אל הבית, הניחה את כף ידה, פרושה, על דלת הכניסה הכתומה, שהייתה חמה למגע, עד שזו נפתחה בקול חריקה קלה. ווינטר פסעה פנימה והדלת הכתומה נסגרה חרש.
בית הפרחים היה מואר, והאוויר היה בשום בריחות של לחם טרי ופרחי בר. ווינטר נשמה לתוכה את הניחוחות וחייכה לעצמה. כמה שהיא אהבה את בית הפרחים.
שלושת פיות-הבית החינניות ריחפו לעברה, כמו שלושה פרפרים עדינים, בצבעי זהב וערמון. הן זימזמו מנגינה נעימה, שהתגלגלה בפיהן כמו מיליון סוכריות מפצפצות.
ווינטר חיבבה מאוד את פיות-הבית של טוליפ. הן תמיד היו מכבדות אותה בדבר-מה מתוק-טרי שרק הרגע נאפה, כמו: קציפת דובדבנים, או יערת דבש ברוטב שקדים מתוק. פיות-הבית היו אחראיות על כל משק הבית. הן ניקו, בישלו, טיפלו באורחים, והיו מעין אימהות לטוליפ.
ווינטר עלתה לאט בגרם המדרגות, לעבר האולם הגדול, בידה הימנית החזיקה ברבור קרמל, שאחת הפיות הגישה לה, ואת ידה השניה פרשה באוויר, כך שמיד התישבו עליה שני גוזלים קטנטנים של ציפורי-אהבה וארבעה פרפרי-שיר.
ריצפת הבית הייתה מכוסה כולה במרבדי פרחים בשלל צבעים, וווינטר ריחפה ביניהם. ריחותיהם המתוקים נעמו לה. גם סביב מעקה המדרגות התלפפו להם פרחים ריחניים: אפונה-ריחנית מבושמת, וכובע נזיר מצחקק.
כאשר הגיעה ווינטר אל האולם הגדול, מצאה את טוליפ שקועה עד מאוד באימון התעמלות, שכלל קפיצות וגלגולים באוויר. שערה הזהוב התפרע ונשרך אחריה, כמו צעיף קסום. בכל גילגול וגילגול שעשתה, התאמצו כנפיה העדינות לרפרף במהירות ונצנצי כסף זעירים התפזרו סביבה ומילאו לאט לאט את ריצפת הפרחים ואת האוויר.
"ווינטר !" קראה טוליפ בהפתעה, "הגעת !"
ווינטר הינהנה בראשה וחייכה.
"מיד נתחיל בתידרוך, ווינטר, תני לי רק לסיים את התרגיל האחרון," טוליפ התהפכה באוויר שלוש פעמים ברציפות ונחתה נחיתה רכה על מרבד סיגליות. חמישים ושמונה חיפושיות זהב ניעורו משנתן, והתעופפו ממיטותיהן הזעירות שעל פרחי הסיגליות אל חלל החדר. טוליפ צחקה. "סליחה, בנות," היא אמרה.
ווינטר הוקסמה בכל פעם מחדש מהשפע ומהיופי, הכמעט בלתי ניתפס הזה.
"ולעניינינו," חזרה לעצמה טוליפ, "היום את…"
"הולכת לתומס," השלימה ווינטר את משפטה.
"דווקא לא," ענתה טוליפ כמנצחת, "דווקא לא. היום זקוקים לך ביער סוסי-הפלא".
"באמת ?" שאלה ווינטר וחיוך מסוקרן התפשט על פניה.
"אתמול בערב," פתחה טוליפ, "סוסי-הפלא ערכו להם מישתה קטן. את יודעת איך זה, ווינטר, כל יום הוא סיבה למסיבה, ובכל אופן, אווה הביאה עימה למסיבה שישים קערות כחולות מלאות כולן בפטלים, וסוסי-הפלא אכלו את כל הפטלים וחטפו כולם כאב בטן נ-ו-ר-א-י. עכשיו הם שוכבים, מסכנים, ביער שלהם, גונחים ומקטרים. נשלחו לשם היום כבר שלושים פיות, עשרים ושנים גמדונים, ושני סנאים שהתנדבו לעזור, ובכל מקרה, לא תזיק שם עוד עזרה. אני מציעה לך פשוט להתעופף לשם וכבר ודאי תימצאי לעצמך תעסוקה. אם לא, תוכלי לפנות אל אווה והיא כבר תאמר לך מה לעשות."
"בסדר, טוליפ. אצא עכשיו," אמרה ווינטר ללא ויכוח, "נתראה מחר, ותודי בשמי לפיית-הבית על ברבור הקרמל".
"להתראות," נופפה טוליפ בידה והפריחה אל האוויר נשיקה לעבר ווינטר. הנשיקה, שהייתה ורודה ומתוקה, פגעה בקצה אפה של ווינטר, והיא צחקה.
ווינטר התעופפה מבית הפרחים, דרך הדלת הכתומה, מהר ככל שרק יכלה, וניווטה את דרכה בין טיפות הטל העגלגלות, שיחי הלוונדר והרוזמרין, ופרחי נר-הלילה שנפתחו ונסגרו לסירוגין. מרחוק יכלה לראות כבר את יער סוסי-הפלא, זוהר באור כסוף. היא נחתה ליד השלט, עליו נכתב באותיות עגולות בצבע כסף: "זוהי תחילתו של יער סוסי-הפלא". ווינטר התקדמה בפסיעות קטנות. אור חיוור בקע מבעד לצימחייה הצפופה וריח עמוק של שרף נישא באוויר. ריחו השתנה ממתוק לחריף ככל שהעמיקה ווינטר להתקדם אל תוך היער. היא התאמצה להקשיב, והבחינה בבליל קולות עמום שבקע ממרכז היער. ככל שהתקרבה למרכז, כך הלכו הקולות ונהיו ברורים.
"אוי לי, אוי לי," שמעה ווינטר קול גונח.
"פטל ארור !" שמעה קול אחר, ומיד הבינה כי הגיעה למקום הנכון. היא התקרבה, עד אשר הצליחה להבחין במתרחש: בקרחת יער עגולה, שכבו להם סוסי-הפלא, מבהיקים מרוב לובן. הם שכבו במעגל רחב, כך שראשיהם היו מופנים כלפי חוץ. היו שם כשלושים ושנים סוסים, אשר קיטרו וייבבו בו-זמנית. הפיות הגמדונים ושני הסנאים, התרוצצו סביבם הלוך ושוב: לזה נתנו מים צלולים לשתות, לזה הכינו חליטת עשבים מרפאת, את זה ניחמו, לזה ניגבו את עיניו הדומעות וכך הלאה. ההמולה הייתה רבה. הסוסים בכו, הפיות נתנו זו לזו הוראות בקולי קולות, הגמדונים ניסו להקריא לכולם סיפורים מרגיעים, בטון מרגש ותוך מחוות בידיהם השמנמנות, ושני הסנאים התרוצצו מבולבלים כאשר כפות ידיהם מכסות את אזניהם. ווינטר לקחה נשימה עמוקה, ותהתה איפה , בתוך ההמולה הזו, תימצא את אווה. היא הביטה שוב ושוב לכל הכיוונים, עד כי לפתע הבחינה בגוף לבן וצח, יושב בשולי המעגל, שעון על סלע גדול ומתייפח מרה. היא התקרבה ושאלה בהססנות: "סילחי לי, האם את אווה ?"
"כן," ענתה הסוסה בבכי, "קחי אותי," הוסיפה, "וזירקי אותי לאגם, או… לא, יותר טוב: השליכי אותי לתוך לועו של דוב ענק, או… בעצם, אולי שיפכי עליי דלי של בוץ סרוח, או… אולי…"
ווינטר צחקה, ובזמן שהסוסה ניסתה למנות דרכים נוספות בהן ניתן יהיה להענישה, קטעה אותה ווינטר ואמרה לה: "הו, אווה, מדוע את חושבת שמגיע לך עונש כל-כך חמור ? הרי בודאי לא ניסית לגרום לסוסי-הפלא לכאב בטן, נכון ?"
אווה התפרצה שוב בבכי. דמעותיה הגדולות זרמו במורד אפה ויצרו מתחתיה שלולית קטנה ומלוחה.
"אווה, בבקשה, אל תבכי," הפצירה בה ווינטר.
"איך אוכל להפסיק לבכות ? א-י-ך ?" התייפחה סוסת-הפלא, "אני חוששת שהעונש ההולם ביותר עבורי הוא פשוט לצבוע על גופי פסים שחורים ולהפוך אותי לזברה. הרי אין דבר משפיל יותר עבור סוס-פלא, לא כך ?"
"אווה," אמרה ווינטר בטון רציני, "אף אחד לא יהפוך אותך לזברה, ועכשיו, ספרי לי את כל הסיפור מן ההתחלה." היא הגישה לאווה עלה רך וריחני שתוכל לקנח בו את אפה.
אווה קינחה ופתחה: "הכל התחיל אתמול בבוקר, כאשר נפתחו ניצניהם הראשונים של פרחי לוע הארי הגדול. כולנו כל-כך שמחנו, וחשבנו שכדאי לחגוג. כך סוכם, כי בערב תיערך מסיבה גדולה ועל כל אחד הוטל תפקיד. אני הייתי אחראית על הכיבוד." אווה עצרה לרגע ונשמה עמוק, לפני שתתחיל לבכות שוב. ווינטר ליטפה את פרוותה, מנסה לנחמה. היא המשיכה: "טיילתי לי ביער, תוהה מה כדאי לי להביא למסיבה. רציתי משהו מיוחד, משהו בצבע נועז, משהו חדש. הגעתי לקצה היער, ולא מצאתי שום דבר מעניין. כמובן שיכולתי להסתפק באפרסקים, אגוזים או פטריות, אותם מצאתי בשפע, אבל לא, אני רציתי משהו אחר, ועכשיו תראי מה קרה !" אווה פרצה שוב בבכי, וווינטר קטפה עבורה עלה נוסף, כיוון שאפה החל שוב לנזול.
"ידעתי שאסור לי לעבור את קצה היער, אבל כל-כך רציתי משהו מיוחד… אז צעדתי צעד אחד קטן מחוץ ליער, רק צעד אחד, ווינטר, באמת, ובאותו רגע הרגשתי שהאדמה צונחת מתחת לרגליי והתחלתי ליפול ולהסתחרר באוויר. בור גדול נפער באדמה עליה דרכתי, ונפלתי לי, כך סתם, לתוך שמיים כחולים. הכל קרה כל-כך מהר, ווינטר ! למזלי הרב, לא איבדתי את העשתונות ומיד פרשתי את המצנח שלי, וייצבתי את עצמי באוויר. במקרה אחר, הייתי, כמובן, פורשת את כנפיי, אבל מרוב בילבול ומעוצמת הנפילה, משכתי במהירות את החוט הירוק – כך היה כתוב בהוראות ההפעלה – והמיצנח נפתח. בשלב זה כבר הבנתי, כי בעצם יש לי כנפיים ואין לי צורך ממשי במיצנח, ולכן פרשתי את כנפי לאוויר. מתחתיי ראיתי שוב אדמה חומה, בוצית, ומיד נחתתי. הבטתי למעלה, וכל מה שראיתי היו שמיים. הפניתי את מבטי שמאלה וימינה ולפניי ניגלו מרחבים עצומים ממש. הלכתי כמה צעדים ולפתע ראיתי משהו שנראה כמו שיח, אך היה גדול ממנו בהרבה, ומן השיח הזדקרו להם פטלים ענקיים, ורודים-סגולים ומפתים מאוד. בחיי, ווינטר, כל פטל היה כמעט בגודל הראש שלך. הייתי כל-כך מאושרת. לא הבנתי לאן הגעתי, אך זה לא היה משנה: הפטל הקסים אותי, והדבר היחיד שהטריד אותי היה איך לאסוף אותו ואיך להגיע איתו הביתה, למסיבה. עצרתי במקומי ונשמתי עמוק מאוד. כשאני נושמת עמוק מאוד, זה עוזר לי לחשוב. החלטתי למלא את כל הסלסלות שהבאתי איתי בכמה שיותר פטלים, ככל שיוכל גופי לשאת. בכל סלסלה נכנסו רק כשלושה פטלים, הרי אמרתי לך כמה גדולים הם היו. למזלי, הבאתי המון סלסלות, ומילאתי את כולן, בזו אחר זו. את בודאי מתארת לעצמך איך נראיתי לאחר קטיף הפטל… כפות רגליי הפכו סגולות לגמרי, ממש עניין מביש. כעת, כל שנותר לי לעשות היה לנסות לחזור הביתה. חשבתי לעצמי, שאם נפלתי מלמעלה, עליי להמריא כעת כלפי אותו המקום ממנו נפלתי. ואכן כך עשיתי. צעדתי עד לאותה נקודה בה נחתתי, והתחלתי להמריא כלפי מעלה. המראתי גבוה יותר ויותר, עד שנחבט ראשי במשהו קשה מאוד. אני חוששת שאיבדתי את הכרתי," הסמיקה אווה במבוכה, "וכשהתעוררתי, הייתי שוב כאן, ביער, בקצהו הצפוני. כך חזרתי אל קרחת היער, והפתעתי את כולם בפטלי-ענק מתוקים. העברתי אותם לקערות מסיבה כחולות וכך הגשתי אותם בערב. הפטל היה הצלחה מסחררת. כולם הודו לי, והיו מאושרים מאוד. הם זללו וזללו עד שנגמר הפטל."
"אבל אווה," קטעה אותה ווינטר, "מדוע את עצמך לא אכלת מהפטל ?"
"הו," ענתה אווה בבישנות, "אני לא אוהבת פטל."
סיפורה של אווה העסיק את ווינטר כל אותו הערב. אווה נשארה שעונה על הסלע שבקצה מעגל הסוסים, וווינטר הלכה לעזור בטיפול. היא תהתה האם ייתכן כי אווה נפלה אל תוך עולם בני-האדם, העולם בו ווינטר תיפקדה כילדה. השאלה הטרידה אותה והפחידה אותה, והיא חשבה שאולי מחר תתייעץ על כך עם טוליפ.
לפנות בוקר, כאשר נרדמו סוף-סוף סוסי-הפלא, החלו הפיות, הגמדונים והסנאים, להתפזר, לאט לאט, כל אחד לביתו. אווה, שהייתה מנומנמת בעצמה, עייפה מתלאותיה, הודתה לווינטר ונופפה אליה לשלום בכפתה הסוסית.
ווינטר ידעה שכבר זמן לחזור הביתה, אל המיטה החמימה, לשעת שינה אחת עד שתצטרך לקום שוב לבית-הספר.
