תיאור
פרק ראשון
אדים של חום עלו מן המדרכות האדומות, הלוהטות משמש הצהריים. קיץ. הציפורים, מנומנמות, עייפו מלצייץ. אפילו הרוח נָדַמה, בוחרת לשמור את כוחותיה למזג-אוויר צונן יותר. הרחובות היו שקטים בשעה זו של היום. איש לא העז לצאת החוצה בשל השמש הרותחת, שהתאמצה להמיס כל יצור חי, מתענגת על כוחה.
ווינטר שכבה על כיסא-נוח צהוב, שרועה באפיסת כוחות, בחצר ביתה. עץ האזדרכת הֵצֵל מעט על המדשאה רחבת הידיים שהקיפה את הבית. עיניה היו עצומות ונשימותיה קצרות. מתחת לכיסאה רבץ אפצ'י, חתולהּ המנומר. פרוותו הסמיכה והרכה, שהיתה בדרך כלל זוהרת ומבהיקה, נראתה כעת מרוטה ועלובה מאי-פעם. גם בה נתן החום את אותותיו. הוא שכב, ללא תזוזה כמעט, מנסה לשטח את כל גופו, ולצננו, ככל שניתן, באותה פינה מוצלת.
שנת-הלימודים הסתיימה רק ימים ספורים קודם לכן, והחופש הגדול שעמד בפתח, מציץ, הבטיח הבטחות שווא ללא בושה בדבר חופשה נעימה ומענגת. ווינטר לא זכרה ימים כה חמים. היו אלה ימי שרב שכמוהם לא ידעה העיירה שנים רבות, ובמקום ליהנות מן החופשה ולהשתובב בגבעות המוריקות, שכבר החלו בינתיים לקבל גוון צהוב, הסתגרו התלמידים בבתיהם עד יעבור זעם, ממתינים בקוצר רוח לסופם של ימי החום.
לורה פתחה את דלת הכניסה ויצאה החוצה. "וויני, תיכנסי הביתה, הכנתי לימונדה קרה!"
ווינטר זקפה מעט את ראשה. היא התרוממה באיטיות, נטולת-כוחות, ואחר קמה מכיסא-הנוח שלה. לגופה לבשה גופייה קצרה לבנה ומכנסיים קצרים בצבע כתום. את רגליה היחפות ליטף הדשא המחוספס. מגעו נעם לה והיא דרכה עליו, רומסת אותו אגב כך. אפצ'י התמתח, והשתרך באיטיות אחריה. לורה חזרה אל המטבח ומזגה לתוך כוסות שקופות לימונדה צהובה חמצמצה. ווינטר לגמה בהנאה. אפצ'י נשכב בינתיים על מרצפות האבן הצוננות שבפרוזדור.
"אולי תעשי עם עצמך משהו?" הציעה לורה והביטה בווינטר המותשת בדאגה, "החופשה רק התחילה. למה את לא נפגשת קצת עם קִית?"
ווינטר משכה בכתפיה, "חם מדי." השיבה בביטול והמשיכה לגמוע בקול מן המשקה הקר. קית היתה, אמנם, חברתה הטובה ביותר, אך אפילו הגעגועים העזים שחשה כלפיה נמסו בחום הכבד וגרמו לה להישאר בבית, לבדה.
"אולי תיסעי לבקר את מגי?" המשיכה לורה להציע, "אולי תיסעי קצת לאדוארד וכריסטי?"
ווינטר משכה בכתפיה. רעיון הביקור אצל חבריה לא קסם לה כלל וכלל. היא ידעה כי יהיה עליה לעוף לביתם, בשל המרחק הרב. כיוון שהיתה ילדת-פיות, ניחנה ביכולת לכווץ את ממדי גופה ולעוף ממקום למקום, אך כעת, רק המחשבה על כך עִייפה אותה מאוד. למזלה הרב, הלילות היו קרירים, יחסית לטמפרטורות שטיפסו במשך היום, כך שהתעופה לארץ-קסם בשעות הלילה היתה סבירה מבחינת מזג האוויר. גם תושבי ארץ-קסם סבלו מן החום הכבד וחלק נכבד מן היצורים שחיו בה, היו עסוקים רוב היום והלילה בתלונות על החום הכבד. כמעט מדי לילה היתה ווינטר מגיעה, ונוחתת לצד שלט העץ הטחוב, שעליו ניתן היה עוד לזהות אך בקושי את צירוף המילים המוכר: "ארץ-קסם". אחר היתה פוסעת לעבר בית-הפרחים, הלא הוא ביתה של טוּליפּ, הפיה החונכת שלה. בכל לילה היתה פוגשת יצור זה או אחר. בימים החמים הללו, היו התושבים מברכים אותה לשלום ומוסיפים איזו אנחה כבדה, או מנגבים בעזרת מטלית לחה את הזיעה שניגרה ממצחם. היה ברור כי כולם סובלים מהחום, אך לא היה מה לעשות בנידון. לפני זמן מה, בלילות חמים במיוחד, היו הגמדונים השובבים יוצאים לרחצה לילית בתוך מאגר מי ההשקיה. כמעט תמיד היו נתפסים בידי אחת הפיות, וזו היתה נוזפת בהם בכעס. עד שפעם אחת תפסה אותם קַמֶלְיָה, הפיה העומדת בראש מועצת הפיות. מאז אותו יום, הוטל על המקום קסם. קמליה הניפה אל-על שמונים וארבעה כוכבים סגולים, שריחפו מעל מאגר המים ולא איפשרו לנפש חיה להיכנס פנימה. כל מי שניסה להיכנס – נהדף אחורנית בבת אחת.
ווינטר סיימה לשתות את המיץ ועלתה לנוח מעט בחדרה. היא המתינה בציפייה לבוא הערב, לשקיעת החמה, שתביא עמה הקלה מועטה בחום. ואכן, בסופו של דבר החלה השמש להיעלם אט אט מעבר לגבעות. פסים אחרונים של אור ורוד-סגול עוד היבהבו באופק המאפיר, עד שהפכו השמים כחולים-כהים וכוכבי זהב החלו לנצנץ בהם, מחויכים, מאושרים לזרוח. ווינטר הביטה החוצה מבעד לחלונה ונשמה עמוק. האוויר בחוץ עדיין עמד, אך לפחות השמש הצורבת נעלמה.
בשעה תשע ועשרה הופיעו הצרצרים בפתח החלון, נושאים בידיהם את חלילי הצד הכסופים שלהם ומחללים. נעימתם נשמעה למרחוק. ווינטר, אשר ישבה בחוסר מעש ועלעלה בין דפיו של מגזין צבעוני, קמה ממיטתה, מופתעת מעט.
"נורא מוקדם," אמרה לאחד הצרצרים, שהתיישב על אדן חלונה.
הצרצר משך בכתפיו והפסיק לנגן: "אני רק ממלא אחר הוראות," אמר. הוא הוציא מכיסו ממחטה משובצת וניגב בה אגלי זיעה קטנים שבצבצו על מצחו. כך עשו גם חבריו הצרצרים.
"מסכנים קטנים," אמרה ווינטר ברחמים, "בטח קשה לכם לעבוד במזג האוויר הזה."
הצרצרים הנהנו. "אין מה לעשות," אמר אחד מהם, "עבודת השליחויות לעולם אינה מסתיימת. תמיד יש למי לקרוא, בכל מזג אוויר."
הצרצרים היו עוברים מדי לילה בין בתיהם של ילדי-הפיות וקוראים להם לעלות אל ארץ-קסם. בכל פעם שאחת הפיות ביקשה לקרוא לילד-הפיות הנמצא תחת חסותה, היתה שולחת את הצרצרים אל ביתו והם, בעזרת נגינתם המופלאה, היו קוראים לו להמריא אל ארץ-קסם.
ווינטר התמתחה מעט ועצמה את עיניה. היא המתינה לרגע שבו יחל גופה להתכווץ ואחר כך חשה כיצד מתחילות כנפיה לבקוע, בזו אחר זו, יוצאות מן השכמות ודוקרות את גבה. כעבור רגע, כבר יכלה לנופף בהן, ולפזר אגב כך אבקת נוצצים לכל עבר.
"להתראות," קראו הצרצרים ונופפו לה בידיהם, "אנחנו מוכרחים ללכת." היא נופפה להם בחזרה ויצאה אף היא מבעד לחלון הפתוח לרווחה. היא המריאה ממנו, קלילה, אל תוך שמי הלילה הפתוחים, זרועי הכוכבים. האוויר היה דחוס ומחניק, והיא השתעלה, מתקשה מעט לנשום. רוח יבשה של חמסין עיקש הדפה אותה מפעם לפעם אחורנית והאטה מעט את קצב מעופה. לבסוף הגיעה, עייפה ומיוזעת, ונחתה לצד שלט הכניסה לארץ-קסם. משני צידיו נמנמו שני גוזלי דוכיפת קטנטנים, אשר עייפו אף הם מהחום. היא חייכה אליהם והמשיכה ללכת לעבר בית-הפרחים, אשר בדרך כלל היה רענן וטרי, וניחוחו נישא למרחוק.
כעת נראה הבית נבול ויבש מאי פעם.
"מה קרה לפרחים?" שאלה ווינטר בדאגה את אחת מפיות-הבית החייכניות של טוּליפּ, כשזו פתחה לה את דלת הכניסה.
"זה מהחום," השיבה הפיה ומבט נוּגה בעיניה, "אנחנו כבר לא יודעות מה לעשות, תראי את מרבדי הפרחים," הצביעה אל חדר הכניסה ואל גרם המדרגות הרחב, אשר הוביל אל הקומה השנייה.
ווינטר הביטה בצער: פרחי כובע הנזיר והאפונה הריחנית, אשר התלפפו בדרך כלל סביב מעקה המדרגות, נראו מותשים והרכינו את ראשיהם בכובד. רצפת החדר, המכוסה היתה בדרך כלל במרבד צבעוני של סיגליות וכלניות, נראתה חסרת חיים ונטולת צבע.
"הם עומדים למות!" אמרה ווינטר ודמעה בודדה נצצה בזווית עינה.
פיית-בית נוספת הופיעה מן המטבח, נושאת עמה שני משפכי פח ירוקים, מלאים מים עד שפתם. "אנחנו משקות כל הזמן," אמרה, "אבל זה לא עוזר, הם לא מתאוששים."
"אז תעשו משהו!" אמרה ווינטר, חרדה מן הרעיון כי בית-הפרחים יקמול וייהרס, "תעשו איזה קסם או משהו!" היא אמרה זאת אף על פי שידעה כי פיות-הבית אינן מסוגלות לבצע קסמים.
שתי הפיות הביטו זו בזו במבוכה. "אם טוּליפּ היתה כאן…" אמרה אחת מהן, "היא כבר היתה מצילה את המצב."
ווינטר הביטה בהן בשאלה: "למה את מתכוונת? איפה טוּליפּ?"
"טוּליפּ נמצאת כבר שלושה ימים רצופים ביער החרוּב," אמרה פיית-בית שלישית, שנכנסה אל החדר, "היא מטפלת בלהקה של נחוּשיוֹת בעזרת כדורי הצחוק שלה."
ווינטר לא ידעה במה מדובר והביטה, מופתעת, בפיית-הבית.
"הן פשוט לא עומדות בחום," הסבירה הפיה, "הנחוּשיוֹת, אני מתכוונת."
ווינטר הנהנה, אף על פי שלא ידעה כלל מי הן אותן הנחוּשיוֹת. "אז מי קרא לי?" שאלה אחרי שתיקה קצרה.
"אנחנו," השיבה פיית-הבית ונופפה בכנפיה הערמוניות, "אני יודעת שאנחנו לא אמורות לקרוא לך בעצמנו, אבל לא רצינו להפריע לטוּליפּ וחשבנו שאת תוכלי לעזור לנו קצת, לטפל בפרחים…"
"אני אשמח לעזור, אבל מה אתן רוצות שאעשה?" שאלה ווינטר ומשכה בכתפיה.
"ובכן…" כחכחה אחת הפיות בגרונה והסיטה את שערה הזהוב אחורנית, "אנחנו יודעות שיש לך…" היא הביטה בשתי הפיות הנוספות והן הנהנו לעברה באישור, "אבקת-קסם…"
ווינטר חייכה. "כן," השיבה, "אני מבינה, אתן רוצות שאפזר קצת על הפרחים?"
הפיות חייכו בהקלה, כעת, משירדה ווינטר לסוף דעתן.
"אני אנסה," אמרה ווינטר. היא חשה גאווה רבה על כך כי פיות-הבית קראו לה, בכדי לעזור להן לפתור את הבעיה שהתעוררה בבית-הפרחים. היא שלפה מכיסה את שקיק אבקת-הקסם והוציאה מתוכו מעט אבקה קרירה ומנצנצת.
"טוב," אמרה, "אני לא בטוחה שזה יעבוד, אני צריכה להתרכז…" היא פיזרה מעט אבקה על מרבד פרחי הסיגליות והכלניות, אחר עצמה את עיניה ונשמה נשימות קצובות, מרוכזת מאוד. בתחילה נראה היה כי לא קורה דבר, אך לאט לאט החלו לזקוף הסיגליות את ראשיהן המורכנים. ווינטר פקחה את עיניה והביטה מרוצה. "עוד קצת," אמרה ופיזרה מעט אבקה נוספת על הסיגליות, "וגם לכן מגיע," הוסיפה ופיזרה אבקה נוספת על הכלניות. היא עצמה שוב את עיניה. בהדרגה, קיבלו הכלניות בחזרה את צבען העז. גם הסיגליות הפכו סגולות וסומק קל עלה על לחייהן. ווינטר פקחה את עיניה והביטה, מרוצה. היא ניגבה את מצחה המיוזע ושאפה שאיפה עמוקה אל תוך ריאותיה.
פיות-הבית מחאו כפיים בהתלהבות.
"כל הכבוד!" קראה אחת מהן והשנייה רצה וחיבקה את ווינטר. השלישית הפריחה לעברה נשיקה וורודה ורטובה, וזו, התיישבה על קצה אפה עד שהתפוגגה.
"רגע, עכשיו צריך לעורר גם את כובע הנזיר," אמרה ווינטר, מתנשפת עדיין, "ואת האפונה הריחנית." היא פיזרה גם עליהם אבקה וחזרה על התהליך עד שגם הם, כמו יתר הפרחים, זקפו ראשיהם בגאווה. בהדרגה, נמלא הבית מחדש בניחוחם העז והמתוק של הפרחים.
"הצלת אותנו!" אמרה הפיה בעלת השיער הזהוב כשסיימה ווינטר את מלאכתה, "ממש הצלת אותנו, ווינטר! בחיי, מי היה מאמין שבכזו קלות תצליחי לעורר מחדש את הפרחים…"
ווינטר הסמיקה במבוכה. היא היתה גאה על הצלחתה, אך חשה כי הפיות מודות לה קצת יותר מדי.
"טוב, תנוחי לך בינתיים," אמרה הפיה בעלת כנפי הערמון, "ואנחנו נכין לך משהו קר לשתות. נראה שאת זקוקה לזה."
ווינטר חייכה בהכרת תודה ועיסתה את רקותיה, שהחלו לכאוב לפתע. אחת מפיות-הבית התעופפה לעבר המטבח וחזרה עם מיץ מי-ורדים ורדרד ומרענן. ווינטר לגמה ממנו, מרווה את צימאונה.
לאחר שנחה מעט והתאוששה מן המשימה שאלה בהיסוס האם תוכל לשוב הביתה כעת.
"ודאי," השיבו פיות-הבית, והודו לה שנית, "עזרת לנו מאוד, ו… ווינטר?" שאלה אחת מהן בטרם עזבה, "אולי נשאיר את זה בינינו, הא?" היא קרצה לעברה.
ווינטר חייכה מיד. "אין בעיה," השיבה ויצאה מבית-הפרחים.
היא פסעה לאורך השביל, בוחנת את הסביבה בעניין. שקט משונה עמד באוויר, שקט שלא היה אופייני כלל וכלל לארץ-קסם, שהיתה תמיד שוקקת חיים, גם בלילה. בכל שעה משעות היממה היו יצורים שונים ערים, כך שתמיד היתה פעילות במקום, ואילו הלילה לא נשמע קול. ווינטר הניחה כי עקב גל החום הכבד, נשארו התושבים בבתיהם בחוסר מעש, מייחלים לימים קרירים יותר.
היא הסיטה מדרכה שרכי-פרא שחסמו את השביל, ולפתע הבחינה מרחוק בילדת-פיות מנומשת, בעלת משקפיים עגולים, שתי צמות זהובות וכנפיים כתומות. ליבה נמלא חום ושמחה.
"מגי!" קראה, "מגי!"
מגי היתה חברתה הטובה ביותר, מבין כל ילדי-הפיות. על הקרקע, בעולם בני האדם, מקום "החברה הטובה" היה שמור לקית, שהיתה ילדה רגילה ולא ידעה כלל כי חברתה הטובה ביותר, ווינטר, הנה ילדת-פיות.
מגי הסתובבה והתעופפה במהירות לעבר ווינטר. "וויני!" קראה, "אני רואה שמישהו כבר קרא לך לעלות לכאן. איזה כיף לראות אותך, וויני, נורא התגעגעתי, וכבר מזמן אמרת שתבואי לבקר ו…"
מגי היתה פטפטנית לא קטנה, אך לווינטר הדבר לא הפריע. היא כה אהבה אותה ואת שמחת החיים שלה, שהעניין עורר בה תמיד אך חיוך.
"אני חוזרת מבית-הפרחים," השיבה ווינטר. "לְמה את מתכוונת שמישהו כבר קרא לי?" שאלה את מגי.
"פְרֶזְיָה קראה לי," אמרה מגי ומבטה הרצין, "משהו קרה… מה, את לא יודעת?"
ווינטר זקפה את ראשה ונענעה אותו מצד אל צד, "מה קרה?"
"אחד מילדי הגמדונים נעלם," השיבה מגי, "זה כל מה שהצרצרים אמרו לי. הם קוראים עכשיו לכל ילדי-הפיות, שיבואו לעזור בחיפושים אחריו."
"לא ידעתי," אמרה ווינטר, "טוּליפּ בכלל לא נמצאת, היא עוזרת לנחוּשיוֹת, ופיות-הבית שלה לא אמרו לי כלום…"
"הן כנראה עדיין לא יודעות," אמרה מגי, "בואי איתי. הצרצרים אמרו שכולם נפגשים ליד שכונת בתי-הגמדונים. משם מתחילים החיפושים."
הן עפו משם במהירות לעבר הכפר הקטן שבו התגוררו הגמדונים. כשנחתו, הבחינו בפיות רבות, בגמדונים ובילדי-פיות המתרוצצים באזור אנה ואנה, תרים בעיניהם אחרי הגמדון הנעלם. ביניהם הבחינה ווינטר באדוארד, חברן הטוב של הבנות. אדוארד ניגש אליהן, ואחריו הופיע גם טימוטי, שהיה גם הוא בקשרי ידידות טובים עם ווינטר, מגי ואדוארד.
"מה נשמע?" שאל וטפח לאדוארד על גבו.
"אני מבינה שלי לא נמצא כאן," אמרה ווינטר וחיוך של הקלה על פניה, "הרי טוּליפּ לא נמצאת, אז לא היה מי שיקרא לו…"
לי היה ילד-פיות נוסף, צעיר בהרבה מווינטר. גם הוא היה תחת חסותה של טוּליפּ, הפיה החונכת של ווינטר. ווינטר לא חיבבה אותו כלל ועיקר. אמנם הוא היה 'בלתי מזיק', כפי שכינה אותו טימוטי בן דודו, אך היה בו משהו שווינטר לא סבלה, משהו חטטני, משהו… שהיא לא ידעה להסביר בדיוק. לאמיתו של דבר, חבריה יכלו להעיד בביטחה כי מדובר ב"קנאת אחים" ולא יותר. ווינטר הורגלה במשך שנים להיות ילדת-הפיות היחידה של טוּליפּ ורק לאחרונה, סופח גם לי אליה.
בעודם משוחחים ביניהם, הופיע מאחוריהם – מי אם לא לי, בכבודו ובעצמו! הוא לעס, כהרגלו, מסטיק גדול וּורוד ויצר ממנו בלונים קטנים שהתפוצצו ברעש מרגיז.
"איך הגעת, לי?" שאלה ווינטר, משתדלת לשמור על טון חביב ככל שיכלה.
"לא יודע," משך לי בכתפיו, "הצרצרים קראו לי ואמרו לי להגיע לכאן."
כאשר סובבה ווינטר את ראשה, הבחינה בפיות-הבית של טוּליפּ, מתעופפות לעברה מתנשפות, "ווינטר, רק עכשיו שמענו, יופי שאת כאן. טוּליפּ לא תוכל להגיע ולעזור בחיפושים, כי הנחוּשיוֹת לא במצב טוב והיא חוששת להשאירן לבד. בכל מקרה, רצינו לקרוא לך, אבל כבר היה מאוחר…" הפיות התנשפו והתנשמו בכבדות, "ועפנו הנה מהר ככל שרק יכולנו, ברגע ששמענו…"
ווינטר חייכה בהבנה, "זה בסדר, פגשתי בדרך את מגי והיא כבר עידכנה אותי."
"זה הבן של גרטרוד ומנדי," אמרה פיית-הבית בעלת השיער הזהוב, "אומרים שהוא הלך לחפש לעצמו מפלט מהחום, ומאז נעלמו עקבותיו…"
"שלום לכולכם!" קטעה פיה יפה את השיחה, היתה זו פְרֶזְיָה, הפיה החונכת של מגי ואדוארד. היא הסיטה קווצת שיער שחדרה אל תוך עינה, "אני שמחה שהגעתם. לי, ווינטר, טוּליפּ ביקשה שאעדכן אתכם…"
"אנחנו כבר מעודכנים," קטעה אותה ווינטר וצחקה, "הבן של גרטרוד ומנדי, אנחנו יודעים…"
"אז קדימה!" האיצה בהם פרזיה, "מדוע אתם עומדים ומפטפטים כאן? כולם כבר יצאו לחיפושים!"
האסיפה פוזרה וילדי-הפיות יצאו לחפש אחר הגמדון הנעלם. מכל עבר נשמעו קריאות המחפשים: "וֶרְטִי! ורטי! איפה אתה, ורטי?" הם פסעו בין השבילים, חצו שדות וכרמים, מחפשים במבטם אחר גמדון בעל מצנפת צהובה, שעליה נרקם בחוט ירוק עלה תלתן קטן, למזל. את התיאור קיבלו מטְרוּדוֹלְף שְׁוַולְצְפִילְד, גמדון בכיר שהסתובב בין המחפשים, מחלק הוראות והסברים.
לפתע נשמעה קריאה: "לנהר! כולם, לנהר!"
הסתבר, לאחר בירורים, כי ורטי השובב הלך למצוא נחמה במימי הנהר הקרירים. חלחלה אחזה גופה של ווינטר. היא ידעה עד כמה יכול הנהר להיות סוער ומסוכן. היא ידעה כי איש מעולם לא הצליח לחצותו, הלא זה היה תפקידו: לחצות את ארץ-קסם לשניים ולדאוג כי איש לעולם לא יעבור מצד אל צד. ווינטר, מגי ואדוארד ידעו כי צידו השני של הנהר מסוכן מאוד וכי חיים בו יצורים אכזריים ופראיים כמו גוֹבְּלְדָגִים, בָּרִינִים וצוּנִים. הם כבר חוו על בשרם מפגש מפוקפק עם חלק מן היצורים הללו, בשנה שעברה.
הם פנו ועפו לעבר הנהר. כשהגיעו, ראו לצידו, על הגדה הקרובה, גמדונים רבים, תרים בעיניהם אחר הגמדון האובד וקוראים בשמו. מעליהם, התעופפו פיות וכן פיות-בית, מחפשות אף הן אחר הנעדר. הילדים הביטו במים הסוערים והחלו לעזור בחיפושים. רסיסי המים והערפילים לא איפשרו אף לא הצצה חטופה בנעשה מעבר לגדת הנהר. המים געשו, שוצפים וקוצפים, ורעשם רב. הילדים נאלצו להרים את קולם כדי לשמוע זה את זה. רסיסי מים חדרו אל עיניהם והקשו על ראייתם. בגדיהם נרטבו מטיפות גדולות, אך הדבר דווקא צינן אותם ונתן להם כוחות מחודשים לחיפושים.
מקץ שעה בערך, נשמעה לפתע קריאת מצוקה מרחוק. הגמדונים, הפיות וכן הילדים נאלמו דום והביטו זה בזה. כעבור רגע התעשתו כולם והחלו להתקדם במהירות אל הכיוון שממנו בקעה הקריאה: הפיות וילדי-הפיות עפו ואילו הגמדונים הרימו את רגליהם והחלו לרוץ.
על גדת הנהר, ישבה גרטרוד הגמדונית. "ורטי! ורטי!" צעקה, "אל תזוז, ורטי!" בגדיה היו קרועים ומלאי בוץ, ורגליה חבולות ושרוטות. בזרועותיה אחזה בחוזקה מצנפת קטנטנה וצהובה שעליה נרקם בחוט ירוק עלה תלתן קטן, למזל. היא התייפחה אל תוך המצנפת, ממררת בבכי. על ענף עץ גדול וחד, שפלש אל ערוץ הנהר, היה תלוי ורטי. נראה היה כי נסחף בזרם החזק ונבלם בסופו של דבר בידי הענף.
ווינטר חשה צמרמורת עזה בגבה. גרטרוד זחלה על ברכיה, מתאמצת להגיע אל בנה החבול שנתלה, דומם, על הענף.
"אל תדאג, חמודי!" קראה לעברו, בוכייה, "מיד נבוא לעזור לך!"
ורטי לא השמיע קול. הוא נראה מפוחד ורעד כולו. מבעד לרסס מימיו הגועשים של הנהר, כמעט לא ניתן היה להבחין בו. האזור היה שרוי בערפל כבד ורק סרבלו הכתום, אשר ממנו נתלה, זהר למרחוק.
כעבור דקות מספר הגיע למקום מנדי, אביו של הגמדון. ללא היסוס, הכניס מנדי את רגלו הימנית אל תוך הנהר.
"לא!" שאגו בבת אחת כמה גמדונים. הם רצו לעברו ואחזו בו בכל כוחם, שולים אותו מתוך המים, "הזרם יסחוף אותך, אתה לא יכול להיכנס!"
מנדי ניסה להתנער מאחיזתם, אך ללא הועיל. הם היו רבים וחזקים ממנו. הוא פרץ בבכי תמרורים, "אני צריך להוציא אותו משם, זה הבן שלי, הבן שלי המסכן!" קרא.
"שמישהו יקרא לקמליה!" צעקה גמדונית שמנה שהביטה בנעשה, "צריך להחזיר לחוף את ורטי, שמישהו יקרא לקמליה!"
ווינטר שתקה. ליבה נמלא חמלה בראותה את הוריו של ורטי. גם מגי, אדוארד וטימוטי שתקו. בעצם, לא היה מה להגיד. אפילו לי, שתמיד מצא מה לומר, בכל מצב, שתק. נראה היה כי בלע את המסטיק הוורוד שלו. כעבור זמן מה, מתוך המולת הגמדונים, הופיעה, זוהרת, קמליה. כנפיה ריצדו והפיצו אור חם וזהוב. הגמדונים הביטו בה בהערצה. בעיניהם עמדו דמעות תיסכול. איש מהם לא ידע כיצד לעזור לגמדון האומלל, שנותר כל אותה העת תלוי על הענף, בועט ברגליו ומתנשם בכבדות. קמליה נחתה על הקרקע, לצידם של גרטרוד ומנדי המתייפחים. תלתליה הערמוניים הבריקו וריסיה הארוכים והמסולסלים סוככו על עיני התכלת הגדולות שלה. היא נראתה שְׁלווה כתמיד וכחכחה בגרונה, בוחרת את מילותיה בקפידה: "אל תדאגו," אמרה לגרטרוד ולמנדי בשקט, ואחר פנתה אל הקהל שהתגודד סביב: "אני מבקשת מכולם לזוז אחורנית. בעוד דקות ספורות תוצף הקרקע שלרגליכם ואתם עלולים להיפגע."
הגמדונים התרחקו אך צעדים ספורים, נקרעים בין יצר הסקרנות שלהם לפחד מאזהרתה של קמליה.
קמליה הפנתה את מבטה לעבר הנהר וקראה בקול: "נהר!"
המים געשו ויצרו אדוות קטנות שהפכו בהדרגה לגלים, שהלכו והתעצמו.
"נהר!" קראה שוב קמליה בחוזקה. שמלתה הנוצצת נרטבה בינתיים, אך היא התעלמה מכך והוסיפה לצעוק: "נהר!"
הגלים התחזקו והפכו לנחשולים ענקיים, המתיזים מים לכל עבר, עד שלבסוף עלו מתוך הערוץ שתי זרועות ארוכות ועבות, עשויות מים, בעקבותיהן עלה ראש מורכן, עצום ממדים, עשוי אף הוא מים צלולים ושקופים. מתוך הפנים הציצו שתי עיניים קטנות, מבוישות, שפתיים משורטטות, אף וזקן ארוך ומיימי.
"שלום קמליה!" קרא באיטיות הנהר, יורק מים מפיו תוך דיבור. קולו היה כה רם וחזק, עד כי כל מי שעמד באזור, התרחק צעד נוסף אחורנית. ווינטר, אדוארד ומגי כבר הכירו את הנהר היטב וקולו הצרוד, שהזכיר להם במעט את קולה של הגאות הפוגעת בחוף מדי ערב, צרם באוזניהם והזכיר להם נשכחות.
קמליה הביטה בו, מבטה קשה.
"האם רצית משהו?" שאל הנהר בקולו המפכפך, "האם קרה משהו?"
קמליה הצביעה על ענף העץ העקום, הערום. "הבט מה קרה," אמרה לנהר, "מדוע לא עזרת לו?"
"אני?" שאל הנהר בפליאה, "למי? לְמה את מתכוונת?" הוא הסיט לאט את מבטו לעבר הענף הבולט. ראשו שהסתובב אגב כך, התיז מים רבים וקצף לבן אל הגדה. לפתע הבחין בגמדון התלוי. הוא כה הופתע, עד כי בלע מים רבים עקב כך. הוא השתעל, מנקה את גרונו, "לא ראיתי…" גימגם, מתנצל, "לא שמתי לב… ובכלל, אינני יכול לעזור לכל עובר אורח המבקש לטבול בנהר, הלא תפקידי הוא לוודא כי אף-אחד לא יחצה אל הגדה השנייה ולא לוודא כי אף-אחד לא יטבע…" הוא גירד את פדחתו המימית.
קמליה הביטה בו ממושכות. "אתה צודק," הבהירה, "עליך לדאוג כי אף-אחד לא יעבור אותך, אך אין כל סיבה לתת לגמדון המסכן הזה לטבוע, אינך מסכים איתי?"
הנהר הנהן והציף אגב כך את הגדה שעליה עמדו הגמדונים וצפו במתרחש. קמליה ניערה את תלתליה הרטובים, שכמעט התיישרו לגמרי מכובד המים, דבר אשר גרם לשערה להיראות ארוך מאי פעם. היא סחטה את שמלתה הרטובה. מי הנהר הגיעו כעת עד לקרסוליה.
"הראש שלי לא יכול להיות בכל מקום כל הזמן," התנצל הנהר והסביר: "לפעמים הוא פונה ימינה ולפעמים שמאלה… המתיני רגע, אשחרר אותו, את המסכן…" הוא הושיט לגמדון את ידו העשויה מים. גל של מים קרים התלפף סביב ורטי והצליף בו בכוח. הגמדון הרפה את אחיזתו בענף ונסחף במהירות אל החוף. הוא נפל אפיים ארצה, אל הגדה הבוצית. אמו ואביו רצו אליו בוכים ועטפו את גופו הקטן בבגדיהם. ורטי השתעל בחוזקה. גופו רעד ושיניו נקשו. אחת מפֵיות-הבית שהתעופפו ממעל הושיטה לעברו עלה רך ומִשיי וכיסתה בו את גופו הרטוב. ורטי התעטף בו, מנסה להשיב מעט חום אל הגוף.
"תודה לך," אמרה קמליה לנהר וחיוך נעים על שפתיה, "אתה רשאי ללכת."
הנהר קד קידה קטנה ומיד התנצל על כי הצליח שוב להרטיב לחלוטין את קמליה. היא צחקה ברוך: "אנא השתדלו כולכם להיזהר יותר בפעם הבאה, גם אתה," הביטה בנהר, "וגם אתה," הביטה בוֶרטי. ורטי הנהן, שיניו נוקשות, עדיין. הנהר הסב את פניו אחורנית וצלל בחזרה אל תוך הערוץ, מותיר אחריו קצף לבן ותוסס. קול מימיו המפכפכים נשמע עוד למרחוק, עד שנרגע לאט וכל שנותר היה רסס עדין שכיסה והסתיר היטב את הגדה השנייה.
קהל הגמדונים החל להתפזר בהדרגה. חלקם עזרו לוֶרטי ולהוריו לקום מתוך שלולית הבוץ ולהגיע בחזרה הביתה, ואחרים נעלמו לאיטם, משוחחים ביניהם בהתלהבות על המאורע המפחיד והמרגש שזה עתה זכו לראות.
ווינטר, מגי, אדוארד, טימוטי ולי התעופפו משם אף הם. הם הגיעו במהרה למקום שבו נפרדו דרכיהם. בין ענן סמיך ורך ובין עננה קטנה צחורה, פנה טימוטי לכיוון ביתו, אחר כך פנו גם לי ואדוארד, וגם מגי פנתה לבסוף לכיוון אזור מגוריה. ווינטר המשיכה לעוף לבדה, בדרך המוכרת המובילה אל ביתה. החום הכבד נרגע מעט, בשעה מאוחרת זו של לילה. לאמיתו של דבר, השחר כבר כמעט ועלה ואור ורדרד ראשון, מרומז, צץ בין הגבעות והחל להתפשט בהדרגה. ווינטר הבחינה מרחוק בשכונה שלה, בבית, בחדרה החשוך – ובחלונה הפתוח. היא נכנסה מבעדו בשקט, מצפה ליום חדש וחם.
