כוכבים נופלים

תיאור

פרק ראשון

אִיסַק היתה בת שתים-עשרה בלבד כשהכול בחייה החל להשתבש. זה קרה בבת אחת, בלי שום התראה מוקדמת, ואִיסַק לקחה את העניין בצורה קשה ביותר. לא שחייה היו מושלמים לפני כן, אבל למען האמת, מעולם לא חשבה, אף לא בחלומותיה הפרועים ביותר, כי יכול להיות רע יותר ממה שכבר היה לה.
אִיסַק גרה בבית חווה אנגלי עתיק שכל קירותיו עשויים אבן אפורה כהה. היו לה שלושה אחים. אחותה הגדולה, הילדי, היתה כמעט בת שש-עשרה והעבירה את מרבית זמנה בשיחות טלפוניות עם חברותיה בנושאי בנים, בניסיונות איפור, בסידורי שיער חדשים, ובמשׁיחת לק על ציפורניה.
שני אחיה הקטנים, מילי ואוּנִיקוֹ, היו תאומים כבני שמונה. אוּנִיקוֹ היה ילד רציני ושקט, גמיש כפנתר, בעל עיניים שחורות ועמוקות, שהעביר את מרבית זמנו בחקר בעלי חיים שונים שגדלו פרא סביבו. הוא למד בכיתת מחוננים בבית ספרו וגם בכיתה זו הצטיין והתבלט בחוכמתו.
מילי, לעומתו, היתה ילדה רזה, נמוכה לגילה, בעלת עיניים ירוקות, מלוכסנות מעט. היא היתה מתוקה וחייכנית, אך לא התבלטה כמו אחיה התאום. היא היתה, מה שנקרא, “ילדה רגילה”. כל קשר בינה לבין אחיה נראָה מקרי בלבד, אף על פי שהיו תאומים ויצאו מרחמה של אותה אם באותו היום. מילי היתה ילדה צחקנית ותוססת, ותמיד נהגה להזדנב בעקבות שלושת אחיה לכול מקום שאליו הלכו, כך שפעמים רבות מצאה את עצמה בלתי-קרואה, מצותתת לשיחותיהם של האחרים. כאשר היה להילדי פנאי ונחה עליה הרוח, היתה תופרת בגדים קטנים וצבעוניים לבובותיה הרבות של מילי. מילי, שהיתה מאושרת מכך עד בלי די,  היתה עורכת נשפים ומסיבות לבובות, רק על מנת שיוכלו להשוויץ זו לפני זו במחלצותיהן החדשות.
כיוון שהחווה שבה גרה משפחת הִיל היתה מבודדת ומרוחקת מכל יישוב, נהגו הילדים להתרועע בעיקר זה עם זה, וכמעט לא יצאו מחוץ לשטח החווה, פרט לבית הספר כמובן.
אמם, ליז, אשר היתה פסנתרנית בטרם ילדה את הארבעה וכעת נתנה שיעורים פרטיים בנגינה. בכל בוקר נהגה להשכים קום ולהסיע את ילדיה אל בית הספר. לעתים, בימים קרים או גשומים, היתה גם מחזירה אותם הביתה, במכונית הווֹקְסְהוֹל הישנה והכחולה שלהם, אשר השמיעה קולות גרגור רמים ובלתי-מוסברים מתוך בטנה בכל פעם כשהתניעו אותה. בימים אחרים היו הילדים חוזרים ברגל, מרחק של כשעה הליכה, תופסים טרמפ עם אחד מבעלי החוות הסמוכות או רוכבים על אופניהם, אשר הועמסו מבעוד מועד על הווקסהול הקטנה.
ג’יל, אביהם של הילדים, היה מנצח תזמורת מפורסם ולרוב, נעדר מהבית. הוא עבד בלונדון, העיר הגדולה, מרחק כמה שעות נסיעה מבית החווה הישן שלהם, ולעתים אף נדד עם התזמורת הסימפונית שלו מעיר לעיר, מהופעה להופעה.
אִיסַק לא היתה ילדה חברותית במיוחד. הילדים בכיתה לא חיבבו אותה כלל ועיקר והדבר הכאיב לה מאוד. הם נהגו לכנות אותה “המוזרה” או “המשוגעת”. למען האמת היו לה, לאִיסַק, כמה התנהגויות שאכן היו יוצאות דופן, אך לא היה בכך, בעצם, כל פסול, שכן מעולם לא הֵרעָה לאיש. ראשית, צחקו הילדים על שמה המשונה וכן על שמותיהם של שלושת אחיה. אך אִיסַק התהלכה בראש מורם, ממאנת להיעלב מהזלזול הבוטה ומכינויי הגנאי שהוענקו לה פעמים כה רבות, כמו “אִיסַקָקָה”, או “אִיסַקוּקוּ”. אף לא אחד מילדי בית הספר ידע מה מקורו של שמה המוזר, וכיוון שהשם היה שונה מכול שם שהכירו, צחקו ולעגו לה. אִיסַק היתה דווקא גאה בשם המיוחד שהעניקו לה הוריה. היא ושלושת אחיה כינו את הוריהם “משוגעים למוסיקה”, ואכן כאלה היו: כשנולדו להם הילדים, החליטו ליז וג’יל לקרוא לכל אחד מהם על שם מלחין אהוב ומפורסם, וכך להילדי הבכורה קראו על שמה של הִילְדֶגַרְד פוֹן בִּינְגֶן, אשת רוח מתקופת ימי הביניים שהיתה, כפי הנראה, המלחינה הראשונה.
לאִיסַק, האמצעית, קראו על שם אִיסַק מָנוּאֵל פְּרַנְסִיסְקוֹ אַלְבֶּנִיז, מלחין ופסנתרן ספרדי. ליז אהבה עד מאוד את יצירתו המפורסמת, “סוויטה אִיבֶּרְייה”, וממש נמסה בכל פעם ששמעה אותה.
לשני התאומים, מִילִי ואוּנִיקוֹ, קראו ההורים על שם מילי אַלֶכְּסְיֶבִיץ’ בַּלַקִירֶב, מלחין רוסי מהתקופה הרומנטית ועל שם אוּנִיקוֹ וִילְהֶלְם וַאן וַאסֶנַאר, רוזן, שהיה גם מלחין בתקופת הבארוֹק.
נוסף לשמות המשונים, נהגו הילדים לצחוק על אִיסַק בשל נטייתה המוזרה לשוחח עם עצים, עם פרחים ועם חיות מחמד. הדבר לא נשא חן בעיני ילדי כיתתה, והם חשבו שהיא “מופרעת על כל הראש”.
נוסף על כך, לא היה בה דבר, באִיסַק, שמשך אליה חברים: היא לא היתה יפה במיוחד, שיניה היו בולטות מעט, פניה היו מנומשות ושערותיה מקורזלות כך שראשה היה מלא כולו תלתלים קטנטנים, שהסתלסלו  פנימה סחור וסחור, דבר ששיווה לה מראה של כבשה אנגלית.

אִיסַק תמיד רצתה שתהיה לה חברה טובה, וצר היה לה מאוד על כי לא מצאה אחת כזו. בהפסקות היתה יושבת על אחד הספסלים שבמסדרונות בית הספר, מעלעלת בספרים ומייחלת כבר לסיומה של ההפסקה. היא גם לא היתה תלמידה טובה במיוחד וכלל לא נהנתה מהלימודים, פרט לשיעורי האמנות והטבע. למעשה, אִיסַק היתה מתעוררת לחיים רק לאחר שצלצל הפעמון והיא יכלה סוף סוף לצאת לחופשי. מעולם לא הסכימה לחזור הביתה במכונית ותמיד העדיפה טיול רגלי ארוך או רכיבה על אופניים. כך יכלה להרהר לעצמה ולחשוב מחשבות לאורך הדרך הירוקה והרעננה, ששימשה לה תפאורה מענגת, עד שהגיעה הביתה. אפילו בימים גשומים וחורפיים סירבה להיכנס למכונית הקטנה של אִמה והתעקשה ללכת ברגל. היא הרגישה כי לא תוכל לעבור את היום בלי הטיול הרגלי שלה, שמילא אותה בתחושת חיוּת אשר ליוותה אותה למשך כל אחר הצהריים. היא היתה מגיעה הביתה סמוקת לחיים ומתנשפת ומספרת לאחִיה ולאחיותיה על כל אותם דברים יוצאי דופן ומרתקים שנתקלה בהם בדרך: פעם היתה זו כבשה בהירה שאִיסַק היתה מוכנה להישבע שהיא שָׁרה בפניה יוֹדְל מסתלסל, פעם היה זה עץ תפוחים פורח שעל צמרתו ישבה פֵיה קטנה ובוכייה אשר כנפה נשברה, ופעם טווס לבן שישב לו כך סתם באמצע שדה חקלאי – כך בכול יום היתה אִיסַק חוזרת ומספרת סיפורים משונים. שני אחיה הקטנים נהנו עד מאוד מהסיפורים הללו, אך לאחותה הגדולה, הילדי, לא היתה סבלנות לשמוע אותם. ליז היתה עסוקה בבישולים, בכביסות ובהוראת נגינה במשך כל שעות אחר הצהריים ורק בערב היתה מתפנה לשמוע את סיפוריה של אִיסַק, אבל אז כבר היתה כה עייפה עד שלעתים נרדמה תוך כדי האזנה לאחד הסיפורים הללו. על ג’יל כלל לא היה מה לדבר, לרוב הוא פשוט לא היה בבית ולכן לא זכה לשמוע אף לא אחד מסיפוריה המופלאים של בתו.
רק בדבר אחד לא שיתפה אִיסַק איש: מעולם לא סיפרה על הידידות המוזרה שנרקמה בינה לבין רֵיין, גנן בית הקברות המקומי. רֵיין היה אדם מבוגר, בעל שיער שיבה רך, גבות לבנות ועיני תכלת קטנות שמצמצו ללא הרף. גופו היה כפוף מעט, אך כתפיו רחבות ואיתנות. פניו היו אדומות באופן תמידי, דבר ששיווה לו מראה שובב. יותר מכול הוא הזכיר לאִיסַק גמדון לילה חביב, והיא השתעשעה ברעיון שאולי באחד הימים תבקש מהילדי לתפור בעבורו מצנפת אדומה, כדי להשלים את המראה.
בין בית הספר לבית החווה הישן שכן בית קברות עתיק. קבריו מסותתי האבן כבר היו מלאי טחב ירוק, ועליהם נחרטו שמות רבים מזכור, ולצִדם הקדשה, כמו: “לְקתי שלנו האהובה, שנקטפה מאִתנו בטרם עת” או: “לקורט, אבינו היקר, שנלחם במחלתו בגבורה” או: “לאלן, אחינו היקר, שהותיר אחריו משפחה אוהבת”. ההקדשות הללו גרמו לאִיסַק צמרמורות מעיקות בכל פעם כשקראה אותן.
רֵיין עבד בבית הקברות הקטן. הוא היה מכסח את המדשאות, מטפח את ערוגות הפרחים, מרוקן את פחי האשפה, מנקה את הקברים ומגרד את שכבות הטחב שהתעקשו לשוב ולהופיע עליהם בכל פעם מחדש. קצת מאחורי בית הקברות ניצב ביתו. היה זה בית קטנטן בן חדר אחד, עשוי אבן אפורה. הוא נראָה מוזנח ואלמלא ידעה אִיסַק כי רֵיין חי בו, היתה חושבת כי זהו בית נטוש.
כמעט מדי יום, בדרכה חזרה מבית הספר, היתה אִיסַק עוצרת בבית הקברות הקטן ומברכת לשלום את רֵיין, אשר תמיד שמח לפגוש בה. רֵיין היה אלמן. אשתו, כך סיפר, נפטרה ממחלה קשה שנים רבות קודם לכן. שני בניו בגרו ועזבו את הבית לפני שנים וכעת גרו שניהם, יחד עם משפחותיהם החדשות, בארצות הברית. הקשר בינם לבין רֵיין נותק זה מכבר כמעט לגמרי, ולמעט כמה מכתבים ספורים בשנה לא שמע כלל מילדיו.
רֵיין ואִיסַק היו יושבים על מעקה האבן של בית הקברות וחולקים ביניהם תפוח, תפוז או פרי אחר שהיה באמתחתו של רֵיין. רֵיין היה מספר סיפורים ואִיסַק היתה מקשיבה לו מרותקת. למען האמת, בעבור אִיסַק רֵיין היה האדם הקרוב ביותר למה שניתן היה לכנות “ידיד” או “חבר”. בימים קרים שבהם ירד גשם, השתוללה סופה או שלג רך כיסה את הכול, היו נכנסים אל תוך ביתו הקטן והמוזנח של רֵיין ויושבים מול האח. רֵיין היה מכבד את אִיסַק בתה דלוח ונטול טעם. אִיסַק דווקא אהבה את טעמו האָנֶמִי של התה והיתה לוגמת ממנו בשקיקה.

באותו השבוע שבו קרה הדבר אשר ערער לחלוטין את עולמה של אִיסַק היה ג’יל, כצפוי, מחוץ לעיר. השבוע עבר בצורה רגילה למדי ובאותו אחר צהריים, ממש לפני שהתרחשה הדרמה הגדולה, ישבה אִיסַק על המדשאה הרכה שבחצר החווה ושיחקה עם מגוון החיות שלה. כיוון שגרו במקום כה גדול, הורשו ילדי משפחת הִיל לגדל בעלי חיים, אשר מילאו את חייהם אושר ושמחה שלא ידעו גבול. החווה שימשה בעבר כבית איכרים שבו גודלו סוסים, חזירים ותרנגולות. הלול שנותר מוזנח וריק תוקן בידי ג’יל, לאחר הפצרות רבות מצד הילדים, ואוּנִיקוֹ גידל בו שלוש תרנגולות. התרנגולות, פּוֹלִי, אַנָה וטְרוֹבִּי היו מסתובבות באופן חופשי במשך היום, ובלילה חוזרות אל הלול מרצונן. מדי בוקר היה אוּנִיקוֹ מאכיל אותן בתערובת מיוחדת של זרעונים שליז היתה קונה בחנות לחומרי גינון ולחיות מחמד שבעיירה הסמוכה, לאחר מכן היה אוסף את הביצים שהוטלו במהלך הלילה ומביא אותן פנימה, אל ליז, שהיתה מצרפת אותן לביצים שקנתה בחנות המכולת ומטגנת חביתות טריות.
פרט לתרנגולות גדלו בחווה גם ארבעה ארנבונים ארוכי פרווה, אשר היו חביביה של אִיסַק. היא הופקדה על הטיפול בהם וכן על הטיפול בשני שרקנים בהירים שחלקו את ביתם עם הארנבונים.
נוסף על כך הסתובבו בחווה, בבית ובחוץ, חמישה חתולים מדושנים ושמנמנים בעלי פרווה מבהיקה. היו שם שתי נקבות ושלושה זכרים והם היו, ללא ספק, בעלי הבית: הם היו יוצאים ונכנסים כרצונם, יושבים על הספות, על המיטות, משחיזים את ציפורניהם על הרהיטים, קופצים על השיש ומלקקים מכול הבא ליד ובכלל, עושים כרצונם. לא פעם בזמן שיעור נגינה, היה אחד החתולים קופץ על פסנתר הכנף השחור ומבהיל עד מאוד את התלמיד האומלל, אשר ניסה לבצע בה בעת איזו סונטה לפסנתר. ליז היתה מתנצלת כמובן ומסלקת את החתול משם והלאה.
כל בני הבית טיפלו בחתולים. את צורכיהם היו עושים בחוץ, כך שלא היה צורך לנקות אחריהם, וכל שנותר לעשות למענם היה לדאוג לארוחותיהם ולמלא בעבורם מדי בוקר את כלי המים. מילי התנדבה לבצע את המשימה הזו, אך עד מהרה החלה לשכוח והעניין הועבר לידיה העייפות אך המיומנות של ליז.

כעת ישבה אִיסַק ובידיה קוֹרְן, ארנבון בהיר בעל בלורית מרשימה. המאכל החביב ביותר על קורן היה, כצפוי, תירס, ומכאן קיבל את שמו. אִיסַק היתה שקועה כולה בהאכלת הארנבון בגרגרי תירס יבשים כשלפתע נשמע ממרחק רעש של מכונית קרבה. כיוון שהמקום היה כה שומם ושלו, ניתן היה לשמוע כל קול ממרחק רב, והיות שהאירוע היה נדיר יחסית, היו בני הבית כולם קופצים לנוכח הקול החלוש ביותר. השעה היתה חמש וחצי, ואִיסַק ידעה כי אמה עסוקה כעת בשיעור עם אחד התלמידים שלה. הפעם היה זה ילד מנוזל תמידית כבן שש אשר הוריו התעקשו להסיע אותו פעמיים בשבוע אל בית משפחת הִיל, מרחק של כחצי שעה נסיעה מביתם, כדי שיזכה ללמוד פסנתר אצל מורה כה טובה כמו ליז. כעת ישב הילד בסלון בית המשפחה והתייסר בניסיונות נגינה מעוררי רחמים.
ליז, אשר היתה סובלנית מטבעה, חייכה אליו והוסיפה לתקן את שגיאותיו הרבות.
אִיסַק קפצה ממקומה כאשר שמעה את כלי הרכב המתקרב. היא הניחה את קורן על הקרקע וזה רחרח בעצבנות את העשב. מכונית מיני ואן מתוצרת פורד, כסופה וחדישה, נעצרה בפתח החווה.
“אבא!” קראה אִיסַק ורצה אל שביל הגישה לבית, כשהיא זונחת מאחוריה את קורן, אשר החל בינתיים לזלול את ערוגת הצנוניות של ליז.
“אבא הגיע!” נשמעה שאגתו של אוּנִיקוֹ מתוך הבית. הוא ירד במדרגות בריצה. מילי נשרכה אחריו, כתמיד.
ליז מתחה את צווארה וכיווצה את גבותיה מוטרדת. ג’יל לא היה אמור לחזור כך סתם באמצע השבוע והיא תהתה אם הכול כשורה. הילדון המנוזל המשיך לזייף, בניסיון נואש לנגן את הסונטה המאוסה.
ג’יל פתח את הדלת וחיבק בשתי ידיו שלושה ילדים שנתלו עליו כקופים. פניו היו עייפות ונפולות.
“אמא, תראי, אבא חזר!” בישרה מילי לליז את המובן מאליו.
“אני רואה, חומד,” אמרה ליז, “אבל אני באמצע שיעור כרגע. ג’יל, הכול בסדר?”
ג’יל עמד מתנשף בפתח הבית. “בסדר גמור, אני אמתין במטבח.”
“זה הבית שלך,” צחקה ליז, “אתה יכול להמתין איפה שאתה רוצה. לך תתקלח בינתיים או משהו, יש לי עוד שני שיעורים היום. אני מסיימת בשמונה. ארוחת הערב תהיה מוכנה בסביבות שמונה וחצי, אני מקווה.”
“אֶה…” גמגם ג’יל, “לא ידעתי שאת מלמדת היום עד כל כך מאוחר. אנחנו צריכים לדבר, ליזי. לא תכננתי להישאר לארוחת הערב… אני צריך לחזור…”
הילד המנוזל משך באפו והפסיק לנגן.
“תמשיך, תמשיך, חמוד,” דרבנה אותו ליז, “אתה צריך עוד קצת אימון.” הילד חזר ושקע בסונטה שלו וליז קמה על רגליה.
“הכול בסדר, ג’יל?” שאלה את בעלה בדאגה, בעוד שלושת הילדים מוסיפים לקפוץ על זרועותיו ומאיימים לתלוש אותן ממקומן.
“בסדר גמור, ליזי,” אמר ג’יל והשתדל לחייך, “אולי אני אחזור מאוחר יותר…”
“אבא!” קראה הילדי מלמעלה לאחר שסיימה את שיחת הטלפון שבה היתה שקועה, “מישהי יושבת באוטו שלך! ראיתי מהחלון!”
ליז זקפה את ראשה. “ג’יל?” שאלה.
ג’יל הסמיק. “בואי, תני חיבוק לאבא הזקן שלך, הילדי,” שינה את הנושא. הילדי ירדה במדרגות בזהירות, כיוון שזה עתה משחה את ציפורני רגליה בלק ורוד-מסטיק. היא נשקה לאביה על לחיו. “מי זו באוטו, אבא?” הוסיפה לשאול, “למה אתה לא מכניס אותה פנימה! זה ממש לא מנומס!”
ג’יל חייך במבוכה. “זו מישהי מלונדון…” גמגם, “היא לא רצתה להפריע. היא החליטה להמתין לי באוטו.”
“היא גם מנצחת על התזמורת שלך?” שאלה מילי בעניין.
“לא,” צחק ג’יל וליטף את שערותיה של בתו, “היא זמרת אופרה.”
ליז לא הבינה. “תכניס אותה פנימה, ג’יל, זה באמת לא מנומס להשאיר אותה ככה בחוץ!”
“לא, לא, ליז,” ביטל ג’יל את דבריה, “זה לא לעניין עכשיו, בואי סיימי את השיעורים שלך, אני לא רוצה להפריע.”
“לא רוצה להפריע?” קראה ליז בפליאה, “אלוהים אדירים, ג’יל, זה גם הבית שלך, למרות שאתה מגיע רק מדי פעם לביקורים חטופים!”
ג’יל שפשף את פדחתו אשר החלה לאחרונה להאפיר. “אני אחזור בשמונה,” קבע, “יש לי כמה סידורים במילא.”
“גברת היל?” קרא הילד המנוזל בקול רכרוכי, “סיימתי להתאמן!”
ליז גלגלה את עיניה. “אני לא מבינה על מה כל המהומה, ג’יל,” אמרה לבעלה בכעס, “אבל אני צריכה לחזור לשיעור שלי. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה ילד גדול.”
“אולי אני אקח בינתיים את הילדים לאכול בחוץ, אם זה בסדר מבחינתך,” הציע ג’יל.
“כן! כן! אמא, תסכימי!” קיפצה מילי.
גם אוּנִיקוֹ הצטרף לקפיצות: “אבא, נוכל לעבור בדרך בחנות לחיות מחמד? אני צריך צפרדע-בת. הצפרדע-בן שלי בדיכאון, הוא צריך חֲבֵרָה.”
אוּנִיקוֹ גידל בחדרו בתוך אינספור תיבות, כלובים ואקווריומים, מגוון מרשים של חיות קטנות, שאותן בחן בקפידה מדי יום וניסה ללמוד עליהן כל שרק יכול היה. מתחת למיטתו היתה ערימה מכובדת של ספרי זואולוגיה שונים. אוּנִיקוֹ היה נחוש בדעתו להיות ביום מן הימים חוקר טבע מפורסם.
ליז הסכימה בהיסח הדעת להצעתו של ג’יל וחזרה אל התלמיד שלה, אשר המתין בסבלנות, כשהוא מושך באפו תוך כדי כך.
“לכו להתלבש, ילדים,” אמר ג’יל, “אני אמתין לכם באוטו.”
ארבעת הילדים עלו בריצה למעלה ורמסו את גרם מדרגות העץ החורקות, שאיים להתמוטט בכל רגע. שאון רגליהם נשמע כלהקת דובי פרא השועטת בעקבות נתח בשר רציני. כעבור כמה דקות כבר היו הארבעה לבושים ומוכנים. הם פרצו את דלת הכניסה ונכנסו אל תוך המכונית. מכונית המיני ואן היתה מסוג המכוניות המותאמות במיוחד למשפחות גדולות. היו בה שלוש שורות של מושבים, ולכן ארבעה ילדים ושני מבוגרים נכנסו לתוכה ללא קושי. הווקסהול של ליז, לעומתה, התאימה אך ורק לחמש נפשות, ולכן כשערכו נסיעות משפחתיות השתמשו תמיד ברכב של ג’יל, כדי שכולם ישבו בו בנוחות.
“זוהי בְּרִי,” הציג ג’יל לפני ילדיו את האורחת, זמרת האופרה המפורסמת, שישבה במושב הקדמי.
“נעים מאוד,” אמרה בְּרִי במבטא צרפתי קל.
“בְּרִי נולדה בצרפת,” הסביר ג’יל את פשר המבטא, “אבל היא חיה בלונדון כבר קרוב לעשר שנים.”
“קרוב לעשר שנים?” התפלאה הילדי, “זה אומר שהגעת לאנגליה כשהיית ממש תינוקת, לא?”
בְּרִי וג’יל צחקו. “אני לא עד כדי כך צעירה,” מחתה בְּרִי, “אני בת עשרים וחמש.”
הנסיעה עברה יחסית בשקט, אם כי חוללה התרגשות רבה בקרב הילדים, שלא היו מורגלים לצאת כך סתם, בערב של אמצע השבוע, ועוד למסעדה. באזור מגוריהם לא היו מסעדות, ולכן נאלצו לנסוע משך כמחצית השעה עד למסעדת הדרכים הקרובה, שאותה פקדו מפעם לפעם באירועים מיוחדים. המסעדה היתה ממוקמת על ציר ראשי, לצד קניון דרכים קטן, שבו שכנה בין היתר חנות חיות המחמד של אוּנִיקוֹ. הקניון ניצב ממש בכניסה לעיירה קטנה והיווה מקום בילוי מרכזי בעבור כל תושבי האזור. אם למשל חפצת בסופרמרקט גדול, יכולת למצוא אותו ממש שם, בקניון. אם חפצת במספרה או בחנות בגדים – הקניון היה המקום הקרוב ביותר שבו יכולת למצוא את מבוקשך.
הילדים קפצו מתוך המכונית בזה אחר זה. ראשון היה אוּנִיקוֹ, שדהר קדימה לעבר חנות חיות המחמד. כל השאר באו בעקבותיו. אור ניאון ירוק הבהב בכניסה לחנות, ונורותיו יצרו את צירוף המילים “כל חי וצמח”. זו היתה ללא ספק החנות האהובה ביותר על אוּנִיקוֹ בכל העולם כולו. הוא התרוצץ כעכבר מעבדה זריז בין המעברים השונים, תר בעיניו אחר אזור בעלי החיים. שלושת אחיו נגררו בעקבותיו ובמאסף צעדו בנחת ג’יל ובְּרִי.
“אני צריך אילנית ממין נקבה,” ביקש אוּנִיקוֹ ממוכר מזוקן שנשען על אקווריום דגי זהב ומירק אותו.
“אילנית זה סוג של צפרדע,” הסבירה מילי למוכר, למקרה שלא ידע.
“תהיי בשקט, מילי!” גער בה אוּנִיקוֹ, “אני מטפל בזה!”
מילי נעלבה, נסוגה מעט אחורנית וחרצה את לשונה הוורודה לעבר אוּנִיקוֹ, שהתעלם מכך.
המוכר הוביל את הילדים אל מְכל שקוף וגדול. “הנה, האילניות שלנו כאן,” אמר, “אלה אילניות אוסטרליות לבנות,” הוסיף בגאווה ואוּנִיקוֹ הביט בהן נפעם.
“יש לך במה לקחת אותה?” שאל המוכר.
אוּנִיקוֹ עיקם את פיו. “האמת שלא חשבתי על זה…” גמגם.
“אין בעיה,” הרגיע אותו המוכר, “נארגן לך איזו קופסת קרטון קטנה.”
פניו של אוּנִיקוֹ התרצו במהירות והמוכר בחר קופסת נעליים קטנה וחורר את המכסה שלה, על מנת לאפשר לצפרדע לנשום אוויר רענן. אוּנִיקוֹ בחר את הצפרדע שמצאה חן בעיניו, ירקרקה עם עיניים צוחקות שחורות ועור חלק ומבריק, והמוכר ניסה ללכוד אותה בעבורו. לאחר כמה ניסיונות התחמקות בלתי מתחשבים מצִדה הצליח להעבירה אל קופסת הנעליים. האילנית השמיעה קרקור קצר ובלתי-מרוצה והמוכר סגר את המכסה.
“יש לך במה להאכיל אותה?” שאל את אוּנִיקוֹ.
אוּנִיקוֹ הנהן וסיפר כי הוא לוכד בעבור הזכר שיש לו בבית עכבישים, ולפעמים אפילו חרגולים או זבובים.
“קיבלנו בדיוק השבוע משלוח של חרגולים,” עניין אותו המוכר, “אתה יכול לקנות צנצנת קטנה ולהאכיל את האילניות שלך בחרגולים. הן יעריכו את זה מאוד.”
עיניו של אוּנִיקוֹ אורו.
“אתה מתכוון לחרגולים חיים?” שאלה הילדי בסלידה רבה. המוכר הנהן והראה לה צנצנת פלסטיק קטנה ובתוכה ערימה של חרגולים חומים ורדומים למחצה.
“איזו התעללות!” קבעה אִיסַק ושילבה את ידיה.
“אבא, אתה מרשה לי?” שאל אוּנִיקוֹ את ג’יל בקול תחינה והתעלם מדעתן של אחיותיו. ג’יל בירר את המחיר ולבסוף הסכים לקנות צנצנת קטנה, תוך רטינות ומלמולים בלתי מובנים.
לאחר שסיימו ויצאו מהחנות, שאלה מילי אם יוכלו כעת להיכנס לחנות הצעצועים, על מנת שתוכל גם היא לבחור לעצמה צעצוע כלשהו.
“האילנית שלי היא לא צעצוע!” מחה אוּנִיקוֹ בבוז, “היא חיית מחקר!”
נראה היה כי בְּרִי מתחילה לאבד את סבלנותה, אך היא השתדלה לחייך למרות זאת. אִיסַק בהתה בה ובחנה אותה. היא לא הבינה מדוע היה עליה להצטרף בכלל לכל האירוע הזה, הלוא היא ואחֶיה ראו כה מעט את אביהם, אז מה פתאום היא נדחפת בכלל? חשבה לעצמה.
ג’יל הבטיח למילי כי בפעם הבאה שיחזור מלונדון יביא לה בובה חדשה, ובזאת נגמר העניין. כעת נכנסו השישה אל מסעדה קטנה, בקומת הכניסה של קניון הדרכים. על שלט המסעדה היה כתוב בכתב יד מסולסל ומסוגנן שם המסעדה: “הצבי והאריה”.
מלצרית חביבה בסינר לבן ובבגדים שחורים הובילה אותם לעבר שולחן מלבני שהיו בו שישה מקומות ישיבה. על השולחן היתה פרושה מפה כפרית משובצת ובמרכזו הונחה סלסלת קש ובה פרוסות לחם שחור טרי. בְּרִי התיישבה לצד ג’יל, מילי ואוּנִיקוֹ התיישבו מולם, הילדי התיישבה לצד אביה ואִיסַק נאלצה לשבת לצד בְּרִי.
אוּנִיקוֹ הניח למרגלות הכיסא שלו את קופסת הנעליים עם האילנית ואת צנצנת החרגולים הקטנה.
“אז מה אתם רוצים לאכול?” שאל ג’יל ונע בכיסאו. נראה היה כי אינו חש בנוח, וכשאִיסַק הביטה בו נדמה היה לה כי הוא חיוור מעט ומיוזע.
בְּרִי, כך הסתבר, היתה צמחונית ורגישה לחלב ולכן לקח לה זמן רב למצוא בתפריט דבר מה שיענה על כל הקריטריונים שהציבה. הילדים החלו להתעייף ובטניהם החלו לקרקר במרץ.
“אבא, אני נורא רעבה,” לחשה מילי מעברו השני של השולחן.
ג’יל נראה מתוח. “האוכל מיד יגיע, חמודה,” ניסה להרגיע את בתו הקטנה.
לאחר כרבע שעה הגיעו המנות. הקטנים הזמינו ספגטי ברוטב אדום עם כדורי בשר וזללו במרץ, כשהם מתיזים רסיסי רוטב עגבניות לכל עבר. האוכל היה מצוין ואִיסַק נהנתה מפודינג היורקשייר שלה עד מאוד. הילדי הזמינה פשטידת רועים, ג’יל אכל נקניקיות עבות וחומות ששחו ברוטב סמיך של שעועית אדומה ובְּרִי נאלצה להסתפק בסלט ירוק, לאחר שחזרה וביקשה כי יוציאו ממנו את כל פיסות הנקניק. ג’יל הזמין בקבוק יין אדום וחָלק אותו עם בְּרִי, שהתגלתה כשתיינית לא קטנה.
אפילו הילדי הורשתה ללגום מעט מן היין. “בתנאי שלא תספרי לאמא!” השביע אותה ג’יל. הילדי הבטיחה ולגמה בהנאה מן היין המתוק-מריר.
הארוחה עברה בשקט, כל אחד היה מרוכז בצלחתו. למען האמת, אִיסַק חשבה בלבה כי אמה חסרה לה וחשה כלפיה געגועים מהולים ברחמים: היא עובדת עכשיו קשה ומלמדת שיעורי פסנתר בעוד אנחנו זוללים כאן להנאתנו…
“אז איך הכרת את אבא?” שאלה הילדי את בְּרִי והביטה בה, כשהיא ממתינה למוצא פיה.
בְּרִי קינחה את שפתיה בעזרת המפית שפרשה על ברכיה והסמיקה מעט. “הו, אנחנו מכירים כבר חצי שנה בערך…” גמגמה, “פגשתי אותו כשבאתי לעשות חזרה עם התזמורת שלו…”
“חשבתי שיש רק נגנים בתזמורת של אבא,” אמרה מילי ולעסה במרץ קציצת בשר.
“את צודקת, בדרך כלל זה נכון,” אמר ג’יל, “אבל באחת היצירות שעליהן אנחנו עובדים בחצי השנה האחרונה יש כמה תפקידי שירה, ולכן צירפנו כמה זמרים וזמרות לביצוע היצירה.”
“אז אתם עובדים יחד כל יום?” התעניינה הילדי וחפרה בעזרת המזלג בפשטידת הרועים שלה בור, שלא היה מבייש אף כורה פחם.
“כמה פעמים בשבוע,” אמרה בְּרִי והכניסה עלה חסה נוסף אל פיה.
“בטח בגלל זה את כל כך רזה,” אמרה מילי בישירות האופיינית לה, “בגלל שאת אוכלת רק חסה, לא?”
בְּרִי צחקה במבוכה ושוב קינחה את שולי פיה במפית. “אני אוכלת עוד כל מיני דברים,” אמרה בצנעה, “לא רק חסה…”
אִיסַק הוסיפה לבחון אותה במבטה וניסתה לתהות על קנקנה. היא היתה בחורה יפה, שלא נראתה מבוגרת בהרבה מהילדי, אף על פי שהצהירה שהיא כבת עשרים וחמש. היה לה שיער גלי בצבע דבש ועיניים חומות וגדולות.
“מישהו רוצה קינוח?” שאל ג’יל והתמתח משסיים את מנת הנקניקיות שלו, אך בטרם הספיק מישהו מהם לענות, קפצה בְּרִי בבת אחת ממקומה בקריאת בהלה.
“מה קרה?” שאל ג’יל.
“משהו טיפס עלי!” צייצה בְּרִי. היא התיישבה שוב במקומה וכעבור רגע שוב קפצה, “משהו הולך עלי! יש כאן איזה שהן חיות, במסעדה הזאת!”
ג’יל הזיז את כיסאו אחורנית וחיפש את החיות שהפחידו כל כך את בְּרִי. הילדים שתו מים מהכוסות שלהם ולא התרגשו כלל מהמהומה שקמה סביבם.
“אני לא רואה כלום,” אמר ג’יל והשתופף מתחת לשולחן, “את בטוחה?”
לפתע טיפס על שולחן העץ המבהיק חרגול קטן ומנומנם. אִיסַק חייכה והרימה אותו.
“אני חוששת שהחיות שאת מדברת עליהן הן המזון החדש של האילנית האוסטרלית הלבנה של אוּנִיקוֹ,” אמרה.
אוּנִיקוֹ הביט תחתיו. מִכְסה המתכת בעל חורי האוורור של צנצנת הפלסטיק שבה שכנו החרגולים היה פתוח למחצה. “אוּפס…” פלט, “איך זה קרה…?”
מבטה של בְּרִי קפא בבת אחת והיא הלבינה.
ג’יל השתעל ונשנק. “מה?” לחש, “החרגולים שלך…” הוא קם מהשולחן וביקש במהירות את החשבון. “בואו נסתלק מכאן תיכף ומיד,” קבע, “לפני שמישהו ירגיש. הוא הושיט ביד רועדת את כרטיס האשראי שלו למלצרית החביבה ושילם את החשבון, כשהוא משתדל ככל יכולתו לשמור על שלווה. הילדים קמו מחויכים ושבעים. אוּנִיקוֹ הבריג בחזרה את מכסה הצנצנת, שהיתה כעת מלאה רק עד מחציתה בחרגולים.
“אוּנִיקוֹ, קח מיד את האילנית ואת מה שנשאר מהחרגולים ובואו כולכם מהר אל האוטו!” אמר ג’יל בקול מתוח, והם יצאו במהירות החוצה.
רוח קרה נשבה בחוץ והילדים הצטערו שלא הביאו איתם מעילים.
“כולם בסדר?” שאל ג’יל כשהתיישבו בתוך מכונית המיני ואן הכסופה.
“מצוין!” הודיע אוּנִיקוֹ, “וגם לחרגולים שלום, לפחות לאלה שנשארו.”
הילדים צחקו, אך בְּרִי עדיין נראתה אחוזת בחילה ומבוהלת מכל העניין.
“לפחות חלקם ניצלו…” הרהרה הילדי בקול, “מסכנים קטנים…”
“לחופש נולדו!” הכריזה אִיסַק וארבעתם פרצו בצחוק רם ומשחרר. גם ג’יל הצטרף. רק בְּרִי נותרה קפואה במקומה.

ג’יל התניע את המכונית וזו זינקה במהירות לעבר בית החווה הישן.