תיאור
פרק ראשון
יוצאים לחופש
בֵּן ישב על השטיח הישן שבסלון ושיחק עם עצמו בדמקה. הוא ניצח כמובן בכל הסיבובים והיה מרוצה מאוד. הוא עבר מצד אחד של הלוח אל צדו השני, כְּשֶׁמַבָּט נבון ורציני בעיניו, פעם שׂיחק בכלים האדומים ופעם בשחורים.
אִיב, אחותו הקטנה, שהיתה רק בת חמש וחצי, ישבה גם היא על שטיח הסלון והברישה את שערותיה הבהירות של אחת הבובות שלה, כשהיא משתעלת בחוזקה תוך כדי כך. אִיב היתה ילדה מתוקה, בעלת שיער חוּם חלק ועינֵי שקד גדולות, אך פניה, כמו גם פניו של בן, היו חיוורות, חסרות צבע כמעט. שניהם היו כְּחוּשִׁים, ובחורף האחרון רזו אף יותר בשל מחלה קשה שפָּקדה אותם וריתקה את שניהם למיטותיהם במשך שבועות מספר. אִיב עדיין לא הצליחה להיפטר מהשיעול המציק שהתפתח אצלה בזמן המחלה. מַדְלֶן, אמה, היתה משוכנעת כי השיעול הקשה קשור קשר הדוק לעַרְפִּיחַ האפור והמזוהם שכיסה רוב הזמן את כל לונדון. היא היתה להוטה לצאת אל מחוץ לגבולות העיר הגדולה, למקום שבו אוויר צח ורענן יזרז את ההחלמה הממושכת של שני ילדיה.
“ניצחתי!” שאג בן בשמחה כשסיים סיבוב במשחק הדמקה. הוא סידר מחדש את הלוח, נכון לסיבוב נוסף.
טפטוף טורדני דפק על השמשות במשך כל אחר הצהריים והערב, והילדים בילו את כל זמנם בין כותלי הבית, בדיוק כפי שעשו במשך כל השבוע שעבר, וגם בזה שלפניו. בחוץ עדיין היה קר ורטוב, למרות הקיץ שהיה אמור להגיע והִשְׁתַּהָה משום מה.
אִיב השתעלה שנית והוסיפה לסרק את הבובה שלה, לקלוע לה צמות ולקשט אותן בגומיות צבעוניות. לאוֹרהּ של המנורה שעמדה בסלון, זו שמַדְלֶן קנתה בשוק של יום ראשון במחיר מציאה ממש, נראתה אִיב אף חיוורת משהיתה.
“אֵיְנְסְלִי, חומד,” פנתה מַדְלֶן אל בעלה, שישב וקרא את עיתון הבוקר, אף על פי שהשעה היתה קרובה לתשע בערב.
אֵינְסלי, שהיה עורך דין מכובד, הרים את ראשו מעבר לעיתון והביט באשתו מבעד לזגוגיות הדקות של משקפיו. “כן?” שאל.
מַדְלֶן הניחה את המסרגות שלה בצד. היא היתה עסוקה בסריגת שני צעיפים מחממים בעבור ילדיה, לחורף הבא.
“אני באמת חושבת שאנחנו צריכים לנסוע מכאן לזמן מה,” אמרה לבעלה במבט רציני, “לקַחַת פֶּסק זמן מהכול. אנחנו זקוקים לחופשה. הילדים נראים רע.”
“אני מסכים איתך בהחלט,” קבע אֵינְסלי, “הם באמת נראים רע, חיוורים כאלה.”
“חופשת הקיץ מתקרבת, אף על פי שמזג האוויר עדיין גרוע,” אמרה מַדְלֶן, “וזה נראה לי זמן מתאים בשביל לארוז כמה מזוודות ולהסתלק מהעיר. הילדים צריכים שמש ואוויר נקי…”
אֵינְסלי גירד את פדחתו, שהאפירה עם השנים. “אני מניח שזה אפשרי,” אמר לאט, עדיין מתלבט, “אני מניח שחופשה לא תזיק לאף אחד מאיתנו. אני רק צריך לסגור לפני כן כמה עניינים דחופים במשרד.”
מַדְלֶן חייכה בסיפוק ונָשמה לרווחה. כן, חשבה לעצמה, חופשה זה בדיוק מה שהמשפחה הזאת צריכה.
“יוצאים לחופש?” בָּרקוּ עיניה של אִיב ששמעה את השיחה. היא קפצה מהשטיח, כשהיא זונחת מאחוריה את הבובה המטופחת.
בן סובב את ראשו, מתנתק מהמשחק שהיה שקוע בו. “לאן נוסעים?” שאל את הוריו.
מַדְלֶן ואֵינְסלי הביטו זה בזה ומַדְלֶן משכה בכתפיה והוסיפה לחייך.
